בש"א 2063/00 יוסף מזור נ. שושנה מזור

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.הצדדים הם בני זוג שנפרדו ונחלקו ביניהם באשר לחלוקת רכושם במסגרת הליכים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי בחיפה בעניין זה (תיק מ.א. 1425/95) הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, לפיה הוסכם, בין היתר, כי שאלת החלוקה של נכסים מסויימים תוכרע על ידי בית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, על בסיס דו"ח רואה חשבון מיום 23.2.99 ועל בסיס טיעוני הצדדים. עוד הוסכם, כי "הכרעת בית המשפט לפי סעיף 79א תהיה סופית ללא ערעור". ביום 23.1.00 ניתן פסק הדין בסכסוך. ביום 30.1.00 הומצא לבא כח המבקש. לטענת המבקש, גילה, בשלב זה, טעות יסודית בפסק הדין - בהתייחס לדו"ח רואה החשבון. המבקש פנה לרואה החשבון והלה תיקן (ביום 17.2.00) את הדו"ח שלו. בשלב זה פנה המבקש עצמו (אף שהיה מיוצג) בבקשה לתיקון פסק הדין (במספר עילות). בית המשפט דחה בקשה זו (ביום 1.3.00) והוסיף, כי הרשות ניתנת בידי המבקש לערער וכי הצדדים יכולים, כמובן, לנסות ולהסדיר ביניהם את המחלוקת. החלטה זו הומצאה למבקש ביום 9.3.00. ביום 14.3.00 פנה בא כח המבקש לבא כח המשיבה בבקשה להידבר עמו. על פנייתו זו נענה בשלילה ביום 15.3.00. ביום 16.3.00 הוגשה הבקשה שבפני - בצירוף הודעת ערעור.

2.המשיבה מתנגדת לבקשה. ראשית היא טוענת, כי סיכויי הערעור נשוא הבקשה קלושים - נוכח העובדה שהמדובר בערעור על פסק דין שניתן על פי סעיף 79א. ונוכח הסכמתם הדיונית של הצדדים, לפיה לא יוגש ערעור על פסק הדין. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי המבקש לא העלה טענות לעניין נשוא הטעות הנטענת במסגרת ההליך עצמו וכי לא היה מקום להעלאת טענות מעין אלו (או לפניה למומחה) לאחר מתן פסק הדין.

3.דין הבקשה להידחות. ההליכים אותם נקט המבקש לאחר מתן פסק הדין הם הליכים חריגים: המבקש ביקש לשנות פסק דין לאחר שניתן - בין על ידי פניה לבית המשפט ובין על ידי פניה לצד שכנגד. המבקש, שהיה מיוצג כל העת, צריך היה להבין, כי הליכים אלה אינם רבי סיכוי ומכל מקום ודאי שאינם פוטרים אותו מן המועדים הקבועים בדין למימוש זכות הערעור שלו (ולעניין זה אין אני נדרש לשאלת מניעותו של המבקש לערער - נוכח ההסכמה הדיונית בהליך). זאת ועוד: לכל המאוחר היה המבקש מודע לכשלון פנייתו לבית המשפט המחוזי ביום 9.3.00 - בתוך התקופה להגשת הערעור. בשלב זה היה עליו להגיש את ערעורו - ולמצער - בקשה להארכת המועד. העובדה שהמבקש בחר לנסות ולמצות הליכי פשרה עם המשיבה אינה שוקלת, כמובן, לחובתו. אך אין בה כדי להצדיק את האיחור בהגשת הערעור ( ואין חולק, כי גם איחור של יום חד הינו איחור שהמחילה עליו טעונה "טעם מיוחד"). ודאי שאין היא יוצרת טעם מיוחד להארכת המועד.

אי לכך, אני דוחה את הבקשה. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות.