בש"א 226/09 ד"ר וליד עבד עיאד ואח' נ. האפוטרופוס לנכסי נפקדים

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

הבקשה נסבה על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתביעה למתן פסק דין הצהרתי לפניו נכס מקרקעין עליו בנוי מלון "כליף" הנמצא באבו-דיס אינו נכס נפקד אשר הוקנה למשיב 1, האפוטרופוס על נכסי נפקדים. המדובר בנכס המצוי בשטח שעד לשנת 1967 היה בשליטת הממלכה הירדנית. ביוני 1967 סופח השטח שבו נמצא המלון למדינת ישראל והוחל עליו המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה. השאלה המרכזית שעמדה לדיון בבית המשפט המחוזי הייתה האם מורישם של המבקשים, שהיה בעליו של המלון (להלן – המנוח) היה בבחינת נפקד. בית המשפט קבע כי מבחינה טכנית היה המנוח בגדר "נפקד" משום שהתגורר בבית המרוחק 300 מטרים מן המלון ונמצא בכל הזמנים מחוץ לתחומה של המדינה, וכן משום שהחזיק באזרחות ירדנית, לא התפקד כתושב ירושלים בשנת 1967 ולא נרשם כתושב בה. בית המשפט ציין כי מדובר במידה רבה ב"נפקדות טכנית" המעוררת חוסר נחת, אך הדבר אינו מאיין את הנפקדות. צוין בהקשר זה כי על הרשות המוסכמת לייחס לכך משקל בבואה לבחון האם ראוי להפעיל את חוק נכסי נפקדים, תש"י – 1950, על המנוח ועל המלון, אך הסמכות לבחון את אופן התנהלות הרשות בגדרי החוק נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק ולא לערכאה האזרחית.

2.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 2.10.2008. לדברי המבקשים, הוא הומצא לבא-כוחם ביום 23.10.2008. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 7.1.2009 והתבקשה בה ארכה עד ליום 20.1.2009. על פי הנטען בבקשה, למבקשים נדרשו כשבועיים לשם תרגום פסק הדין לערבית, כך שרק במחצית חודש נובמבר 2008 הוא הועבר למבקשים 3 ו-6, תושבי אבו דיס, שהיו המחזיקים והמשתמשים במלון. נטען כי מבקשים 3 ו-6 פעלו להעברת פסק הדין לבעלי הזכויות האחרים בנכס, הפזורים בארצות רבות. בין המבקשים השונים התגלעו חילוקי דעות בכל הקשור לאופן המשך המאבק נגד הקנית הנכס לאפוטרופוס, עד שבסופו של יום התקבלה עמדת אלה המבקשים להגיש ערעור. נטען כי בשל הלוגיסטיקה המורכבת ההחלטה התקבלה בשבוע האחרון של שנת 2008, ולאחריה פנו המבקשים למשיבים וביקשו הסכמתם להארכת המועד. המשיבים, מצידם, ציינו לפניי את התנגדותם להארכת המועד, משום האיחור הרב בהגשתה. המשיבים מדגישים כי מנימוקי הבקשה עולה כי גורם משמעותי לאיחור נעוץ בסברת מי מן המבקשים שאין להתמודד עם פסק דינו של בית המשפט קמא בדרך של ערעור אלא בדרך של מאבק דיפלומטי, דבר שאין בו משום נימוק ראוי.

3.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים ובחומר שלפניי באתי לכלל מסקנה כי יש להאריך את המועד להגשת הערעור, תוך חיוב המבקשים בהוצאות. המועד להגשת ערעור קבוע בחיקוק על כן נדרש טעם מיוחד להארכת מועד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הטעם עליו מבוססת הבקשה הוא קשיים לוגיסטיים ופרק זמן מ מוש ך שנדרש למבקשים כדי לגבש עמדה האם להגיש ערעור. ברגיל, פרק הזמן הקבוע בדין להגשת הליך אמור להספיק לבעלי הדין, גם כאשר הכנתו של ההליך דורשת התמודדות עם סוגיות מורכבות. יחד עם זאת, שוכנעתי כי בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניי מתקיים "טעם מיוחד" להארכת מועד. טעם זה נעוץ במורכבות הסוגיה העומדת לדיון, במספרם הרב של המבקשים הפזורים בארצות שונות, ובכך שאין המבקשים שולטים בשפה העברית. במצב דברים זה, יש ליתן משקל ניכר לזכותם של המבקשים למיצוי זכות הערעור, במיוחד בשים לב למהותו של האינטרס העומד על הפרק מבחינת המבקשים ולסוגיות המשפטיות שמעורר הסכסוך. אוסיף כי באשר לסיכויי ההליך, אין בידי לקבוע כי אלה נמוכים באופן המצדיק את דחיית הבקשה, בשים לב לכך שהערעור מעורר שאלות תקדימיות, שלא קיבלו מענה אחיד בבתי המשפט המחוזיים.

4.

צודקים המשיבים כי טוב היו עושים המבקשים לו הגישו בקשה להארכת מועד בתוך התקופה להגשת ההליך, כך שהמשיבים היו מיודעים בדבר הכוונה האפשרית להגיש הליך ערעורי. אך בנסיבות המקרה, אין בהימנעותם מלעשות כן כדי להביא לדחיית הבקשה, שעה שהמשיבים כלל לא טענו כי נוצרה אצלם ציפיה לסופיות הדיון וכי שינו מצבם לרעה בהסתמך על אי הגשת ההליך במועד. עם זאת, הימנעותם של המבקשים מפנייה לבית המשפט בבקשת ארכה בתוך התקופה להגשת ההליך אינה תואמת את המצופה מבעל דין סביר בניהול ענייניו. התנהלות זו מצדיקה חיוב המבקשים בהוצאות המשיבים.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת במובן זה שהמבקשים רשאים להגיש ערעור תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בגין בקשה זו בסך 2,500 ₪. החלטתי זו תתויק בתיק אב"ד בערעור, לכשיפתח.