בש"א 2314/14 רפי אלעוברה נ. כונס הנכסים הרשמי מחוז דרום

הבקשה שלפניי - שהינה בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי - הועברה לטיפולי על רקע חילופי גברי בלשכת הרשמים, ועם הצדדים הסליחה על העיכוב שנגרם בטיפול בהליך.

התשתית העובדתית הרלוונטית לעניין היא, בתמצית, כדלקמן: ביום 16.9.2013 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו של המבקש להכריז עליו כפושט רגל (פש"ר 50524-07-12, להלן: ההחלטה הקודמת ). המבקש לא ערער על ההחלטה האמורה. תחת זאת, זמן קצר לאחר מכן נקט הליך פשיטת רגל חדש ובגדרו עתר למתן צו כינוס

(פש"ר 62713-01-14). ביום 30.1.2014 דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את ההליך על הסף, וזאת לאור פרק הזמן הקצר שחלף ובהיעדר ראיות חדשות אשר יש בהן כדי להצדיק בחינה מחודשת של העניין. החלטה זו היא מושא בקשת הארכה שלפניי (להלן: ההחלטה ).

לבקשתה של כב' הרשמת ל' בנמלך התייחסו הצדדים, בין היתר, לסוגית סיווגו הנכון של ההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו - האם מדובר בערעור בזכות או שמא בבקשת רשות ערעור. מן התגובות שהוגשו בעניין זה עולה, כי הן המבקש והן המשיב סבורים כי נתונה למבקש זכות ערעור על ההחלטה. כפי שיובהר מיד, דעתי כדעתם. לאחר שאתייחס לסוגית הסיווג, אפנה לדון בבקשת הארכה גופה.

החלטתו של בית המשפט המחוזי – אשר הוכתרה כ"פסק דין" – הינה בעלת סממנים "דואליים". מחד , הכריעה ההחלטה בבקשה למתן צו כינוס. הכלל לעניין זה הוא, כי החלטה הדוחה בקשה למתן צו כאמור מהווה "צו בפשיטת רגל" בהתאם לסעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ), אשר הערעור עליו הינו בזכות (ראו, בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה , פ"ד מו (2) 749 (1992); ש' לוין וא' גרוניס פשיטת רגל

(מהדורה שלישית, 2010) , עמ' 38). מאידך , במסגרת תגובת המבקש להתנגדות המשיב, אשר הוגשה לבית המשפט של פשיטת רגל - עתר הוא גם לעיון חוזר בהחלטה הקודמת מכוח סעיף 181 לפקודה. ואכן, בהחלטתו דן בית משפט קמא בבקשה זו ודחה אותה. כידוע, החלטה בבקשה לעיון חוזר אינה מהווה "צו בפשיטת רגל", וממילא חלים סדרי הדין הרגילים לפיהם מדובר ב"החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות (למשל, ע"א 7671/04 נאמן לנכסי החייב זיסמן נ' עמינח תעשיות ורהיטים בע"מ (6.2.2005); ע"א 9736/10 ששון נ' כונס הנכסים הרשמי ירושלים (15.2.2011)).

כאמור, בענייננו סבורני כי יש לקבוע שעומדת למבקש זכות ערעור על ההחלטה. עיון בכתבי בי הדין אשר הוגשו לבית המשפט של פשיטת רגל מעלה, כי הסעד העיקרי אשר התבקש על ידי המבקש הינו סעד של מתן צו כינוס. עתירתו לעיון חוזר בהחלטה הקודמת נתבקשה אך לחילופין, במסגרת התגובה שהוגשה להתנגדות הכונס הרשמי (כאמור לעיל). זאת ועוד, בקשת המבקש הוגשה במסגרת הליך פשיטת רגל חדש ונפרד (ולא במסגרת הליך פשיטת הרגל הקודם). בנסיבות אלו, ומשבית המשפט דחה את בקשתו של המבקש לצו כינוס בהליך החדש שהוגש - דומני כי יש להשקיף על ההחלטה כעל "צו בפשיטת רגל", וזאת חרף העובדה שאגב הדיון וההכרעה בסוגיה זו דן בית המשפט אף בבקשה החלופית לעיון חוזר בהחלטה הקודמת (וראו גם ע"א 8673/13 אלקצאצי נ' כונס הנכסים הרשמי (2.4.2014), אשר נדון כערעור בזכות). לא למותר להוסיף, כי בהתייחסותו לסוגית סיווג ההליך הצהיר המבקש כי " אינו משיג על החלטת ביהמ"ש קמא, לעניין קביעותיו בבקשה לעיון חוזר לפי סעיף 181 לפקודה ".

ומכאן - לסוגית הארכת המועד להגשת ההליך. משהכרעתי כי עסיקנן בערעור בזכות, הרי שבקשת הארכה – בצירוף כתב הערעור – הוגשו באיחור של 4 ימים ביחס למועד הקבוע בדין לשם כך. ההסבר אשר ניתן לאיחור הינו תקלה משרדית של באת כוח המבקש. אכן, כאשר האיחור בהגשת ההליך הערעורי נובע מסיבות הקשורות בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, כגון תקלה משרדית, הנכונות לראות בכך נימוק אשר יש בו כדי להצדיק הארכת מועד תהא מצומצמת. עם זאת, כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו הכוללות. בענייננו החלטתי, לא בלי היסוס, להיעתר לבקשת הארכה, וזאת בשים לב למשך האיחור הקצר יחסית; לכך שלא התרשמתי כי הטעות נבעה מזלזול בסדרי הדין או מהתנהלות חסרת תום לב; לכך שלא הועלתה טענה בדבר פגיעה באינטרס ההסתמכות נוכח איחור זה; ולכך שההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו הינו ערעור בזכות (וזאת מבלי שאביע עמדה פוזיטיבית באשר לסיכויי הערעור).

בקשת הארכה מתקבלת, איפוא. המזכירות תפתח הליך מתאים ותתייק בו את כתב הערעור וכן את החלטתי זו. בנסיבות העניין, מתבקש יומן בית המשפט לקבוע את הערעור לשמיעה תוך שלושה חודשים.