בש"א 240/06 עומר פהד שקיראת נ. מדינת ישראל-משרד הבטחון

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער. ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה ערעור מטעם המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום שבו התקבלה בעיקרה תביעה שכנגד מטעם המשיבה אשר בגדרה חויב המבקש לשפותה על חיובה כלפי חייל אשר המבקש גרם לו נזקי גוף. פסק הדין ניתן ביום 27.10.05 בהעדר הצדדים. הבקשה שלפני הוגשה ביום 8.1.05 .

2.לטענת המבקש, פסק הדין אמנם הומצא לו מספר ימים לאחר נתינתו (המבקש אינו מבהיר את המועד המדויק של ההמצאה), אולם, עקב מצבו הסוציו-אקונומי הקשה, ומפאת חוסר זמן, נבצר ממנו להגיש הליך במועד הקבוע בחוק. עוד נטען כי נוכח היקף החוב הכספי אשר הוטל על המבקש, נעילת דלתות בית משפט זה בפניו תסב לו נזק בלתי הפיך. המשיבה מתנגדת לבקשה מהטעם שלא ניתן טעם מיוחד לאיחור וסיכויי ההליך קלושים.

3.אקדים ואומר, כי, על פני הדברים, אין לקבוע, לצורך ההליך שבפני, כי סיכויי ההליך קלושים. זאת, שכן שאלת ההחלה החוץ טריטוריאלית של חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט-1959, ויישומו בתחומי איזור יו"ש, כאשר עסקינן בתביעות המשיבה לשיפוי כלפי צד שלישי (המזיק) היא שאלה לא פשוטה. למרות האמור, נוכח כלל נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. פסק הדין הוגש באיחור של חודש לערך. מדובר, אם כן, באיחור ניכר. ב"כ המשיב אינו נותן טעם טוב לאיחור. לא ברור מבקשתו מהו הקשר בין מצבו הסוציו-אקונומי של המבקש לאיחור שחל בהגשת ההליך. יוער, כי מכל מקום לא הובאה, ולו בדל ראייה להוכחת מצבו זה. גם לא הובהר מדוע מנע מצב זה מהמבקש להגיש, למיצער, בקשה להארכת מועד בתוך המועד החוקי להגשת הליך. אוסיף, כי המבקש היה מיוצג הן בבית משפט שלום והן בבית המשפט המחוזי על ידי בא כוחו אשר עשה מלאכתו נאמנה, ומטעם זה קשה להתרשם מטענתו בדבר מצבו הסוציו-אקונומי הנטען. ברי כי אף הטענה בדבר היעדר זמן להגיש הליך, אינה מפורטת ומכל מקום אינה מבססת טעם כלשהו, ובודאי לא טעם מיוחד לעיכוב בהגשת ההליך. מהחומר שבפני עולה כי ב"כ המבקש אף לא עדכן את המשיבה, בדרך כלשהי, על כוונתו להגיש בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. מכתב שנשלח לו על ידי המשיבה ביום 7.11.05 בו נדרש לשלם את הסכום בו חויב בפסק הדין, נותר ללא מענה. יתרה מכך, המשיבה הסתמכה על כך שלא הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק הדין, ופסק הדין הפך חלוט, והיא העבירה את התיק לביצוע הליכי הוצאה לפועל. שיקלול מכלול הנסיבות האמורות, מוביל אותי למסקנה כי האינטרס של המשיבה בסופיות הדיון גובר על האינטרס של המשיב כי בקשתו לרשות ערעור תישמע בגלגול שלישי.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית.