בש"א 2464/01 אגודת הספורט מכבי מכבים-רעות נ. איגוד טניס השולחן בישראל

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור לבית משפט זה.

1.הבקשה הוגשה ביום 26.3.01. נשוא הבקשה הוא פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 1.2.01, אשר ניתן על ידי כב' השופטת ר' שטרנברג-אליעז. נשוא ההתדיינות הוא סכסוך בין אגודות טניס שולחן לבין איגוד טניס השולחן בישראל. על פי הנטען בבקשה, עורך דינו של מר יוסי ריכטמן, הוא בא כוחה של המבקשת 2 (להלן: ריכטמן ), אמר לו כי המועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין הוא ביום 18.3.01. בבוקר אותו יום, כך טוען ריכטמן, פנה אליו מר יוסי סלומינסקי (להלן: סלומינסקי ), חבר הנהלה של המשיב בבקשה כי לא יגיש את הערעור לבית המשפט העליון, וכי מוצע לקיים פגישה ביניהם. ריכטמן טוען, כי בא כוחו הסביר לו, כי נדרשת הסכמת המשיב להארכת המועד להגשת הערעור. לטענתו, בשיחה נוספת עם סלומינסקי נאמר לו כי הסכמה כזו אמנם תינתן. ריכטמן טוען כי אחרי כן חזר בו סלומינסקי מהסכמתו האמורה, ואז הוחמץ המועד להגשת הערעור. במצב זה, מוגשת הבקשה למתן ארכה.

2.מן הבחינה העקרונית, נדרש מן המבקש ארכה כי יבסס קיומם של טעמים מיוחדים לצורך מתן ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כי ברגיל הוכר דבר קיומו של טעם מיוחד מקום בו נעוץ האיחור בגורם אובייקטיווי או חיצוני, אשר אינו בשליטת המבקש (ראו ב"ש 1216/85 מדינת ישראל נ' עצמון פ"ד מ(2) 325; ב"ש 140/86 אטלנטיק חב' לדיג וספנות בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(3) 159).

נראה לי, כי אם אמנם גירסתו של ריכטמן תתקבל, מתקיימות נסיבות כאלה במקרה שבפניי. חזרה ממצג בפני בעל הדין שכנגד כי תינתן הסכמה למתן ארכה, ומה גם מצג כזה היוצר הסתמכות של בעל הדין שכנגד ושינוי מצב לרעה המתבטא באי פנייה לבית משפט במועד, נופלת לגדר "טעם מיוחד" במובן האמור. במצב המתואר, אי הגשת הערעור במועד הוא בעיקרו תולדה של מעשה של בעל הדין שכנגד, וככזה הוא תולדה של גורם שאינו נתון לשליטת מבקש הארכה. זאת ועוד, עצם יצירת מצג כזה על ידי בעל הדין שכנגד מעידה בו, בבעל הדין שכנגד, כי הוא מודע לכוונת מבקש הארכה להגיש ערעור, ובד בבד, אף שוללת כל אפשרות לומר כי מבקש הארכה ויתר על זכותו לערער.

אכן, בפרשת עצמון האמורה נדונה שאלת קיומם של טעמים מיוחדים למתן ארכה כאשר צד לדיון "מטעה את יריבו-במתכוון או בשגגה-והצד השני מוצא עצמו מאחר, בשל כך, את המועד". נפסק, כי כאשר מבקש הארכה פועל בתום לב, ותוך נקיטת אמצעי זהירות סבירים, ניתן לראות באיחור כתולדה של גורם שאינו בשליטתו, ולהעתר לבקשת הארכה. על רקע זה, ונוכח הקביעה כי באותה פרשה ביקש המשיב שם לטמון לצד שכנגד מלכודת ולהביאו למצב של איחור בהגשת הערעור, נקבע שם כי המדובר ב"...טעם מיוחד מובהק המצדיק הארכת המועד".

3.האם ניתן לקבל את גירסתו של המבקש במקרה שבפניי?

בעקבות החלטתי מיום 7.1.02, הוגש ביום 21.1.02 תצהיר שנערך על ידי מר סלומינסקי, חבר הנהלת איגוד טניס השולחן בישראל, הוא המשיב. בתצהיר זה, מובאת גירסה הפוכה לזו של מר ריכטמן, לרבות בשאלה המרכזית, היא האם ניתנה למבקש הסכמה, על ידי סלומינסקי, למתן ארכה להגשת הערעור. לאחר מכן, התקיימו ביום 6.2.02 חקירות נגדיות של ריכטמן ושל סלומינסקי. שניהם ענו לשאלות שהופנו אליהם על ידי בית המשפט. המצב שבפניי הוא של שתי גירסאות מנוגדות, המכחישות זו את זו. על מנת להעתר לבקשה, עלי להעדיף את גירסתו של מר ריכטמן, הוא המוציא מידי חברו, על פני הגירסה הנגדית. בנסיבות העניין, איני רואה לכך מקום. לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי למסקנה, כי לא ניתן לקבל את גירסתו של ריכטמן כי קיבל הסכמה, מבעוד מועד, למתן ארכה, וכי לא הגיש את הערעור במועד בהסתמכו על הסכמה זו.

ביסוד מסקנה זו עומדים שלושה שיקולים.

ראשית, גירסתו של ריכטמן מעוררת סימני שאלה. ריכטמן קיבל בתקופה הרלוונטית למתן הארכה ייעוץ משפטי מעו"ד דן היימן. על פי יעוץ זה היה עליו לקבל מראש הסכמה בכתב של האיגוד למתן הארכה. על פי גירסתו של ריכטמן, הוא לא פעל על פי ייעוץ זה, ונמנע מהגשת הערעור במועד, אף שהסכמה כאמור בכתב לא ניתנה לו. אם אמנם ניתנה הסכמה למתן ארכה, מדוע סטה ריכטמן מן הייעוץ שקיבל לטענתו? לשאלה זו לא נתן תשובה מניחה את הדעת. תשובתו, כאילו נתן אמון במשיב ועל רקע זה לא הקפיד בביצוע העצה הנטענת, אינה משכנעת. לא רק מן ההתדיינות שבפניי, אלא גם מהתכתבות עניפה של ריכטמן עם המשיב, עולה מסכת ארוכה וסבוכה של יחסים. עמדת ריכטמן במערכת יחסים זו אינה של אמון עיוור, אלא ההיפך מכך. בהתכתבות, ריכטמן חוזר וטוען להפרות דין על ידי המשיב, לאי גילוי נאות מצידו, להפרת התחייבויות, לאי קיום מינהל תקין, ושאר טענות מסוג זה. קשה עד מאד ליישב בין התמונה העולה מתכתובת זו, לבין הדימוי אשר ריכטמן ביקש לשוות ליחסיו עם המשיב ולהתנהלות ההדדית של שני גורמים אלה. אכן, אף בחקירתו מסר ריכטמן, כי גם לנוכח הצעתו של סלומינסקי למתן ארכה, חשש כי ההסכמה לא תינתן לבסוף. על רקע חשש זה, מתעצם הקושי ליישב בין גירסתו של ריכטמן לבין הימנעותו מלפעול על פי העצה כי הוא טוען שקיבל מעורך דינו לגבי קבלת הסכמה בכתב מאת המשיב לעניין הארכה.

שנית, ריכטמן לא הביא עדות נוספת, אשר התבקשה בנסיבות העניין. כוונתי היא לעדות של עו"ד דן היימן, אשר לטענת ריכטמן היה מצוי בסוד העניינים, וידע, בזמן אמת, כי ניתנה הסכמה מטעם המשיב למתן ארכה, עוד בטרם חלף המועד להגשת הערעור. מדוע לא צורף תצהיר מאת עו"ד היימן? מדוע לא הובא זה להעיד? אף לשאלה זו לא היתה לריכטמן תשובה מניחה את הדעת. המענה היחיד שבפיו לשאלה זו היה, כי רק ביום לפני הדיון בפניי חשב על כך. בין כך ובין כך, הימנעות זו מלהעיד עד רלוונטי, אשר יכול לספק תמיכה מכרעת לעדות ריכטמן, לשיטתו שלו, פועלת נגד ריכטמן, ונוטה להביא לדחיית גירסתו (ראו ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוויקט אורנים בע"מ , פ"ד נה(2) 385).

שלישית, ובהמשך לנקודה האחרונה. מתברר, כי אחרי חלוף המועד להגשת הערעור, התקיימה שיחה טלפונית בין ב"כ המשיב, עו"ד קינן, לבין עו"ד היימן. על עצם קיומה של שיחה זו אין מחלוקת בין הצדדים. בתשובה לשאלה ישירה, הבהיר עו"ד קינן בעת הדיון כי עו"ד היימן לא העלה, באותה שיחה, כל טענה כאילו המשיב נתן הסכמתו למתן ארכה עוד בטרם חלף המועד להגשת הערעור, או כי המשיב הבטיח כי תינתן הסכמה כזו. היעדרה של טענה כזו מצד עו"ד היימן אינו ניתן ליישוב עם הגירסה המועלית על ידי ריכטמן, לפיה אמנם הייתה הסכמה כאמור, אשר עורך דינו היה ער לה. אכן, אילו היתה הסכמה כזו, חזקה כי עורך דין היימן היה יודע עליה, וכי היה מעלה עניין זה, כעניין ראשון במעלה, בשיחתו עם עו"ד קינן. הימנעותו מעשות כן מחלישה עד מאד את גירסתו של ריכטמן.

שילובם של גורמים אלה מביא אותי למסקנה, כי לא אוכל לבסס את החלטתי על גירסתו של ריכטמן. זאת, בלא לפרט עניינים שונים נוספים, בהם נמצאו אי התאמות מסויימות בין תצהירו של מר ריכטמן לבין עדותו. לא מצאתי באותם עניינים, כמו גם באי התאמות מסויימות בין עדותו של מר סלומינסקי לבין תצהירו, משום סיוע ממשי להכרעה בעניין שבפניי. מכל מקום, משלא נתקבלה גירסה זו, אין עוד בפניי טעם טוב למתן ארכה, קל וחומר טעם מיוחד. אין גם צורך לדון בטענות אחרות של המשיב, ובהן הטענה, כי אף לו ניתנה הסכמה על ידי סלומינסקי, דבר המוכחש, לא היה הלה מוסמך לחייב את המשיב, ומשכך הסכמה מפיו אינה הסכמה בת תוקף.

סוף דבר, דין הבקשה למתן ארכה להידחות. משהוברר כי ריכטמן אינו מייצג את מבקשות 1 ו-3, תישא מבקשת 2 בלבד בהוצאות המשיב בבקשה זו, בסך 1,500 ₪. לסכום זה יצורפו מע"מ והפרשי רבית והצמדה כחוק מיום החלטה זו, ועד ליום התשלום בפועל.