בש"א 247/06 אריה שפיר נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער.

1.ההליך נסוב על החלטת בית משפט קמא לדחות דיון שהמבקש לא התייצב אליו למועד אחר, תוך התנאת קיום הדיון הנדחה בחיובו בתשלום הוצאות המשיבים. החלטת בית המשפט נתנה ביום 15.11.05 . הבקשה שבפני הוגשה ביום 8.1.06 . לטענת המבקש, ההחלטה הגיע לידיעתו רק ביום 18.12.05 .

2.בטרם אכנס לעובי הקורה בעניין טענות הצדדים לגבי הבקשה לגופה, אקדים ואומר שמקובלת עלי עמדת המשיבים, כי דין הבקשה להידחות ולו מהטעם שהדיון בה הפך לתיאורטי. הטעם לכך הוא, שלאחר מועד הגשת בקשה זו, ביום 15.1.06 קיים בית המשפט קמא דיון בעניינו של המבקש בהליך העיקרי, ובמועד דיון זה ניתן פסק דין הדוחה את ערעורו. במצב דברים זה, אין עוד טעם בהגשת הליך שאת המועד להגשתו מבקש המבקש להאריך במסגרת ההליך שבפני. זאת, שכן גם אם אצא מנקודת מוצא, לצורך הדיון שבפני, כי תינתן למבקש רשות לערער וכי ערעורו יתקבל, עדין נותרת בעינה החלטת בית המשפט מיום 15.1.06 הדוחה את תביעת המבקש בהליך העיקרי. אוסיף, כי על פי ההלכה הפסוקה, במצבים בהם ניתן פסק דין בתיק העיקרי בערכאה הדיונית בעת שערעור על החלטת ביניים טרם נדון, ההשגה לעניין החלטת הביניים "נבלעת" בתוך פסק הדין העיקרי. במצב כזה, בפני בעל הדין שנפגע פתוחה הדרך להגיש ערעור על פסק הדין הסופי ולכלול בו גם ערעור אל אותה החלטת ביניים שנבלעה בפסק הדין הסופי (ראו: ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(4) 411;רע"א 6059/04 ר.י.ו מהנדסים בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , דינים עליון, כרך סח, 602; רע"א 2355/02 פריידברג נתן נ' ליאוניד מרצו'ק , דינים עליון, כרך סא, 591). אמנם הלכה זו יושמה בפסיקה במקרים בהם הוגש ערעור על החלטה אחרת של רשם, אולם לא מצאתי טעם שלא להחיל הלכה זו גם במקרים בהם נתנה החלטה אחרת על ידי שופט. דומה, כי אותו הגיון חל בשני המקרים. מכאן, שדין הבקשה להידחות כבר מטעם זה.

3.למעלה מהנדרש אוסיף, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. דומה, כי טענתו המרכזית של המבקש הרלבנטית להליך שבפני היא, כי החלטת בית המשפט קמא מיום 15.11.05 הובאה לידיעתו רק ביום 18.12.05 . המבקש מבהיר כי במועד הדיון בבית המשפט, נמסרה לבית המשפט הודעה בדבר פיטורי עורך דינו, עו"ד רוטקופף. מכאן, שלמרות שההחלטה נתנה במעמד באי כוחם של הצדדים, הרי שעורך דינו לא ייצג אותו יותר. אם ירדתי לסוף דעתו של המבקש, הרי שלנוכח האמור, טענתו היא, שעצם הדבר שההחלטה נתנה במעמד עו"ד רוטקופף, אין בה כדי להצביע על כך שההחלטה הומצאה לו כדין. כאמור, על פי הנטען על ידו, זו נודעה לו רק במועד מאוחר יותר, ועל כן יש למנות את מועד הימים להגשת בקשת רשות לערער ממועד זה.

דין הטענה להידחות. המבקש לא הבהיר מהן הנסיבות אשר בעטיין, לטענתו, החלטת בית משפט קמא הגיע לידיעתו רק ביום 18.12.05. מכל מקום, מהחומר שהובא בפני עולה כי ההחלטה הומצאה לו כדין ביום בו נתנה. בבקשה שהגיש המבקש לבית המשפט בבוקר יום הדיון, אשר במסגרתה ביקש לדחות את מועד הדיון, ננקבה כמען להמצאת בית דין כתובת משרדו של עו"ד בלקין. נוכח האמור, בהחלטת בית המשפט נקבע:

"עו"ד רוטקופף יעביר למערער את ההחלטה על פי הבנתו או למשרדו של עו"ד בלקין המופיע בכותרת לבקשה".

עו"ד רוטקופף פעל בהתאם להחלטת בית המשפט, ובו ביום העביר את ההחלטה למשרדו של עו"ד בלקין הן בדואר והן בפקסימיליה. אוסיף, כי בהודעתו מיום 12.3.05, אישר עו"ד רוטקופף כי הוא המציא את החלטת בית המשפט קמא, כדין בפקס והוא וידא באופן אישי כי עו"ד בלקין קיבל אותה לצורך העברתה למבקש. מכאן שההחלטה הומצאה למבקש כדין באותו יום בו נתנה ומכל מקום, משניתנה כתובת זו על ידי המבקש כמען להמצאת בית דין, הוא מנוע מלטעון אחרת.

4.לאור האמור, המועד למניין הימים נמנה החל מיום 16.11.05. מכאן, שבעת הגשת הבקשה שלפני, חלף המועד להגשת הליך. המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא קבוע בחיקוק. לפיכך, נדרש "טעם מיוחד" לצורך הארכתו (סעיף 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). השאלה היא, אפוא, האם קיים טעם מיוחד להאריך את המועד. תשובתי לכך שלילית. האיחור בהגשת ההליך ניכר. בבקשתו, מעלה המבקש מגוון השגות על החלטת בית המשפט קמא, אולם אין הוא מנמק את האיחור בטעם כלשהו, קל וחומר אין הוא מצביע על טעם מיוחד המצדיק היעתרות לבקשתו. למעלה מהנדרש אוסיף, כי סיכויי ההליך קלושים. עיקר קצפו של המבקש יצא על החלטת בית המשפט קמא לחייבו בהוצאות לטובת המשיבים כתנאי סף לקביעת מועד דיון חדש. בית משפט זה אינו נוטה להתערב בהחלטות בענייני הוצאות, והדברים ידועים.

נוכח כל האמור לעיל, התוצאה היא, שהבקשה נדחית.