בש"א 2650/05 לאה(לולה)פרנקל נ. צור אבולניק

המערערת עתרה לפטור מערבון במסגרת הליכי ערעור שבהם נקטה. בהחלטה מיום 9.1.05, קבע כבוד הרשם י' מרזל כי אין חולק באשר למצבה הבריאותי של המערערת, ובאשר לנסיבותיה האישיות. עם זאת, כבוד הרשם פסק כי מהחומר שצורף לבקשה לא ברור כיצד מממנת המערערת את הוצאותיה הרבות, וכי ככל שהדבר מתאפשר באמצעות עזרה של קרובים, הרי לא הוסבר מדוע אין בעזרה זו כדי לסייע בהפקדת הערבון. כבוד הרשם עמד גם על טענת המשיבים כי במקרים קודמים בהם חויבה המערערת בהפקדת ערבון, לאחר שנדחו בקשות הפטור שהגישה, היא מצאה דרך לגייס את הסכום. כבוד הרשם ציין, כי המערערת טרם שילמה הוצאות שנפסקו לחובתה לפני מספר שנים. פסק הדין נשוא ההליך העיקרי – כך הדגיש כבוד הרשם – מבוסס בעיקרו על ניתוח הראיות שהובאו במשפט ועל הקביעה כי המערערת לא עמדה בנטל הראייתי המוטל עליה; המערערת אף חויבה בגין ההליך הקודם בהוצאות בסך של 20,000 ש"ח.

המערערת השיגה בפניי על החלטה זו של כבוד הרשם, כשהיא חוזרת ומציינת את מצבה הבריאותי והכלכלי הקשה. במסגרת ערעורה זה, היא צרפה את החלטתו של ראש ההוצאה לפועל מיום 9.2.2005, לפיה היא הוכרזה כחייבת מוגבלת באמצעים, התיקים התלויים ועומדים נגדה אוחדו, והוטל עליה לשלם מדי חודש סכום של 200 ש"ח לנושיה. מאחר שנתון אחרון זה לא הובא בפני כבוד הרשם במסגרת הבקשה לפטור מערבון, החלטתי להחזיר את העניין לכבוד הרשם, על מנת שייבחן אם יש בנתון זה כדי לשנות מהחלטתו הקודמת.

בהחלטה מיום 13.3.2005, החליט כבוד הרשם כי נוכח העבודה שהמערערת הוכרזה כחייבת מוגבלת באמצעים, יופחת ערבונה ויועמד על סך כולל של 5,000 ש"ח, כאשר סכום זה יופקד בשני תשלומים שווים של 2,500 ש"ח, במועדים שנקצבו בהחלטה.

על החלטה זו משיגה המערערת בפניי שוב. בהודעת הערעור היא חוזרת ומפרטת את מצבה הכלכלי והבריאותי הקשה, ומלינה על כך שכבוד הרשם לא התחשב די הצורך, לסברתה, בקביעת ראש ההוצאה לפועל בדבר הסכומים המירביים שהיא מסוגלת להפריש לנושיה.

לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. כבוד הרשם התייחס במלוא כובד הראש להכרזתו של ראש ההוצאה לפועל על המערערת כמוגבלת באמצעים, ונתן לכך את המשקל הראוי בהחלטתו להפחית את סכום הערבון ל- 5,000 ש"ח ובמתן היתר לשלם את הסכום המופחת בשני תשלומים. החלטת כבוד הרשם מקבלת משנה תוקף והצדקה נוכח העובדה כי המערערת לא עמדה מזה זמן רב בחובת תשלום ההוצאות שהוטלו עליה בהליכיה השונים בערכאות קמא. שיקול זה מתווסף לשיקולים נוספים שפורטו בהחלטה הקודמת של כבוד הרשם – ובהתחשב בכל אלה אין עילה להתערבות בשיקול דעתו של כבוד הרשם.

הערעור נדחה. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.