בש"א 2714/13 פלוני נ. פלוני

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי.

1.

ביום 21.1.2013 דחתה כב' השופטת א' מירז מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה את בקשת המבקש לפסול עצמה מלדון בתובענות המתנהלות בין הצדדים ולהעבירן לבית משפט אחר. בעקבות ההחלטה הגיש המבקש "בקשה למתן הבהרות ותיקונים" וזו נדחתה בהחלטה מיום 28.2.2013. כן נקבע באותה החלטה כי "על המבקש לקבל ייעוץ משפטי לחלק משאלותיו שהעלה בבקשה". על החלטות אלו (כמו גם על שתי החלטות טכניות נוספות מיום 17.2.2013 ומיום 25.2.2013) מעוניין המבקש להשיג.

הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 17.4.2013 - כחודשיים לאחר שחלף המועד להגשת הערעור על ההחלטה בבקשת הפסלות (אשר על פי אתר "נט המשפט" הומצאה לידי המבקש ביום 28.1.2013) ומספר ימים לאחר שחלף המועד להגשת הערעור על ההחלטה האחרונה מיום 28.2.2013 (אשר הומצאה לידי המבקש ביום 7.3.2013).

המבקש ציין כי סבר שרשאי היה להגיש ערעור על החלטת כב' השופטת מירז שלא לפסול עצמה בתוך 45 ימים ממועד ההחלטה בבקשתו לתיקון ההחלטה. כן הדגיש המערער כי בשל נסיבות חייו היכולת שלו, כמי שמייצג עצמו בהליך זה, "להקדיש זמן ללימוד כל [ה]נושא המשפטי עד לפסיק האחרון" מוגבלת.

המשיבה מתנגדת לבקשה בהדגישה כי זו אינה מגלה "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת, ועוד היא טוענת כי אין יסוד לבקשת הפסלות שהגיש המבקש.

2.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי ובטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ערעור על החלטה בבקשת פסלות יש להגיש בתוך עשרה ימים מן המועד אשר בו הודעה לבעל הדין ההחלטה (תקנה 471ג(ב) לתקנות סדר

הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי )), ונקודת המוצא היא כי הנטל על המבקש להוכיח "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת להגשת הערעור (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי). איני סבורה כי המבקש הרים נטל זה במקרה שבפנינו.

המבקש תולה את האיחור בהגשת ההליך ב"טעות שבדין" בציינו כי סבר בשוגג כי רשאי היה להשיג על ההחלטה בעניין הפסלות בתוך 45 ימים ממועד ההחלטה בבקשה לתיקון ההחלטה, והסתבר לו בדיעבד כי רשאי היה להגישה בתוך עשרה ימים מאותו מועד. ואולם גם בכך לא דייק המבקש, שכן על ההחלטה העיקרית בבקשת הפסלות היה עליו להשיג בתוך עשרה ימים מיום שזו הודעה לו, ולא היה רשאי להמתין למתן החלטה בבקשת התיקון שהגיש (שהיא מעין בקשה לעיון חוזר, אשר אינה מאריכה את המועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה המקורית (ראו רע"א 1268/08 לוי נ' קצין התגמולים (2.9.2008)).

כידוע טעות שבדין אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין, וסבורני כי המבקש לא הוכיח כי מדובר בטעות אשר "[א]דם סביר היה יכול להיקלע אליה" במישור האובייקטיבי או במישור הסובייקטיבי (ראו בש"ם 6229/11 דון - יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה , חיפה, פסקה 8 (10.12.2008) (להלן: עניין דון-יחיא )). המבקש אמנם אינו מיוצג, ואולם טענתו כי היכולת שלו להקדיש את הזמן הנדרש ללימוד הכללים המשפטיים הינה מוגבלת אין בה די, וזאת בפרט נוכח העובדה שכלל לא פירט באילו צעדים נקט על מנת לברר את מניין הימים שעמדו לו להגשת ההליך ולהימנע מטעותו. יוזכר בהקשר זה כי גם בעל דין אשר אינו מיוצג נדרש לעשות פעולות סבירות לבירור מספר הימים הנתונים לו להגשת הליך ערעורי ולהוכיח כי "עשה מאמץ כן למניעת הטעות" (ראו עניין דון יחיא , פסקה 8). לכך יש להוסיף כי לעניין הערעור על ההחלטה העיקרית בבקשת הפסלות משך האיחור ניכר (כחודשיים), וכי גם סיכויי ההליך אינם תומכים בקבלת הבקשה, וזאת נוכח אמת המידה הנוהגת לעניין בקשות לפסלות שופט (חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים).

נוכח משקלם המצטבר של שיקולים אלו הבקשה נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיבה בסך של 1,500 ש"ח.