בש"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ. אורי ניב

1.לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ר. שטרנברג-אליעז) מיום 13.3.00 בה החליטה לדחות את בקשת המבקשת לחייב את המשיבים במתן ערובה להוצאות משפט באם תידחה התביעה שהוגשה על ידם.

2.נתתי דעתי לפרטי הבקשה ובאתי לידי מסקנה כי יש לדחותה אף בלא קבלת תשובה.

3.המשיבים הם בני זוג ושתי חברות בשליטתם אשר הגישו תביעה כספית כנגד המבקשת ואחרים בשיעור של 2.5 מליון ש"ח.

המבקשת עתרה בבית משפט קמא לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה להוצאות משפט וביססה בקשה זו על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- וסעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג1983- וכן סעיף 199(3) לחוק החברות תשנ"ט1999-.

4.בית משפט קמא דחה את הבקשה בסוברו כי חלה על ענין זה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי בלבד. במסגרת תקנה זו מצא בית המשפט, כי סיכויי התביעה להצליח אינם זניחים; וכן כי לתובעים כתובת קבועה ואין סכנה כי הנתבעת תתקשה לגבות את הוצאותיה במידה המחייבת הפקדת ערובה להוצאות. לאור ממצאים אלה קבע בית משפט קמא כי לא נתקיימו כאן נסיבות מיוחדות המצדיקות התניית בירור התובענה בהפקדת ערובה להוצאות, אולם בהינתן הסכמת משיבים 1 ו2- לכך, הוחלט כי הם ימציאו ערבות אישית לתשלום הוצאות המבקשת בסכום של 100,000 ש"ח.

5.המבקשת חוזרת וטוענת בפנינו כי סיכויי התביעה אינם טובים, וכי לפחות לחלק מהמשיבים אין יריבות עם המבקשת וכן כי טעות היתה להניח כי למשיבים 1 ו2- כתובת קבועה ולא יקשה לגבות מהם הוצאות, שהרי הם עצמם הודו כי הם עומדים להיות מפונים מדירת מגוריהם.

6.מצאתי כי בית משפט קמא הפעיל את שיקול דעתו בדרך נכונה וראויה:

(א) לענין תחולת הוראות הפקדת ערובה מתחום דיני החברות, צדק בית משפט קמא כאשר פסק כי אין חלות להוראת סעיף 232 לפקודת החברות או לסעיף 199 לחוק החברות החדש על ענייננו.

סעיף 232 לפקודה הסמיך בשעתו את בית המשפט להורות כי חברה תתן ערובה לתשלום הוצאות מקום שראה יסוד להניח כי החברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. עם זאת, סעיף זה שוב אינו חל על ענייננו וזאת מאחר שהוא בוטל עם כניסתו לתוקף של חוק החברות החדש ביום 1.2.00. ואילו החלטת בית משפט קמא נשוא בקשה זו ניתנה לאחר מכן ביום 13.3.00. לפנינו סוגיה המסווגת לתחום המשפט הדיוני וככזו היא כפופה לדין המשתנה כל עוד השלב הדיוני לא נסתיים. כדברי השופט (כתוארו אז) ברק ברע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל פד"י מו(2) 765, 786-7:

"אם דין דיוני חדש (החל במועד ההליך השיפוטי) מחליף דין דיוני ישן (שעמד בתוקף בעת התגבשותה של עילת התביעה), אין בהחלת הדין החדש על עילת התביעה הישנה התלויה ועומדת בפני בית המשפט) כדי להביא להחלתו הרטרוספקטיבית... מטרת החוק הדיוני היא להסדיר את פועלן הדיוני על הוראותיו, והוא לא נועד לקבוע את פועלן המשפטי של ההתרחשויות בתחום המהותי. על כן, עד כמה שפעולות דיוניות נעשות במסגרת הליך קיים, ועד כמה שהן מעצבות מצב דיוני קיים (שטרם הסתיים) אין בהן כל היבט רטרוספקטיבי ותחולתן היא אקטיבית."

אשר לסעיף 199(3) לחוק החברות החדש - הוראה זו מסמיכה את בית המשפט להטיל על חברה או תובע להפקיד ערובת-הוצאות, אלא שהיא חלה על תביעה נגזרת ולא על הליך כדוגמת זה אשר לפנינו.

לאור זאת, חלה על ענייננו הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, והיא בלבד.

(ב) במסגרת השיקולים המנחים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בהטלת ערובת הוצאות, פועל, בראש וראשונה, השיקול כי אמצעי זה יופעל לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד. זאת, מן הטעם כי זכות האזרח לפנות לבית המשפט מוכרת כזכות קונסטיטוציונית וזכותו להתדיין עם בעל ריבו מוגנת גם מקום שאין ידו משגת לשלם הוצאות אם תביעתו תידחה. (השופט ש. לוין ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי, מפעלים מתכת בע"מ, פד"י מד(1) 647, 650).

יתר על כן, בהטלת ערובת הוצאות יש כדי לפגוע בזכות הקנין של התובע המוכרת כזכות יסוד מכח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. גם מבחינה זו, ומשמדובר בזכות חוקתית, הטלתה של ערובה העשויה לכרוך עמה פגיעה כזו, מן הדין שתיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד. (ראה ד"ר ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 35).

(ג) בענייננו לא נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות הטלת ערובה כאמור.

בית משפט קמא, אשר העריך את ממצאי חקירתו של המשיב 1 על תצהירו, מצא, כלשונו, כי "אין לומר שהתביעה מבוססת על כרעי תרנגולת".

שנית, הוא מצא כי למשיבים כתובת קבועה והתרשם לאחר שמיעת טיעונים ובדיקת מכלול הראיות שבפניו כי "אין סכנה שהנתבע יתקשה לגבות הוצאותיו במידה המחייבת הפקדת ערובה להוצאות."

בנסיבות אלה, אינני רואה מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא, משנמצא כי השתית מסקנותיו על ממצאים בדוקים ואמות מידה ראויות.

הבקשה נדחית.