בש"א 294/00 החברה המאוחדת לתיירות בע"מ נ. מנהל מס ערך מוסף ת"א

בפני בקשה להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 30.3.98, אשר דחה את ערעורה של המבקשת על שומת המשיב, לאחר שגם השגתה בעניין נדחתה.

פסק הדין נשוא הבקשה נסב על פרשנות הדיבור "הסעת סיור" בסעיף 30(א)(8)(ב)(2) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו1975-.

בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב בסוגיה זו ופסק כי המונח "הסעת סיור" כולל אך ורק את מרכיב ההסעה ולכן קבע כי המבקשת חייבת לשלם בגין כניסה לאתרי תיירות שיעור מס מלא.

בחודש דצמבר 1999 ניתן בתיק אחר בבית המשפט המחוזי פסק דין בסוגיה משפטית זהה, בו נפסק כי במונח סיור יש לכלול גם כניסה לאתרים.

בחודש ינואר 2000 הגישה המבקשת את הבקשה שבפני. טוענת המבקשת כי העובדה שבעניין משפטי רב חשיבות קיימים שני פסקי דין סותרים של בית המשפט המחוזי, מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. לטענתה, מאחר שמדובר בפירוש מושג בו גלומה חובת תשלום מס או קבלת פטור מתשלום זה, יש עניין ציבורי כללי כי בית המשפט העליון יכריע מהו הפירוש הנכון של המונח "הסעת סיור".

עוד טוענת המבקשת כי יש סמיכות זמנים סבירה בין מועד מתן פסק הדין עליו היא מבקשת לערער לבין מועד הגשת בקשה זו, וכי הגישה בקשה זו מיד עם היוודע לה דבר פרסומו של פסק הדין בתיק האחר.

המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, המבקשת בחרה שלא להגיש ערעור לבית המשפט על פסק הדין שניתן בעניינה, והעובדה כי ניתן פסק דין סותר על ידי בית המשפט המחוזי בתיק אחר אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור.

דין הבקשה להידחות.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור קבוע בחוק וככזה דרושים טעמים מיוחדים שיירשמו על מנת להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-).

אין בנימוק שהציגה המבקשת בבקשתה כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין לאחר שחלפו קרוב לשנתיים מיום שניתן.

עם מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בחרה המבקשת מטעמיה שלא להגיש ערעור על פסק הדין. העובדה שכעבור כעשרים ואחד חודשים ניתן פסק דין נוגד על ידי בית המשפט המחוזי בתיק אחר, אין בה כדי להצדיק הארכת המועד.

אכן, כפי שטוענת המבקשת, נפסק בעבר כי שינוי הלכה על ידי בית המשפט העליון הינה טעם מיוחד להארכת מועד כאשר קיימת סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה, וכאשר פניית בעל הדין לבית המשפט נעשית בסמוך לאחר מתן פסק הדין החדש (בש"א 257/88 ניר נ' אסרף , פד"י מב(4) 481; ב"ש 1069/86 הסנה נ' שטרית , פד"י מא(1) 533).

אלא שהלכה זו איננה ישימה לנסיבות המקרה שבפני.

ראשית, וזהו העיקר, אין המדובר במקרה זה בהלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון, כי אם בפסק דין שניתן על ידי בית משפט מחוזי, וכידוע פסק דין של בית המשפט המחוזי אינו מחייב ואינו מנחה בתי משפט מחוזיים אחרים (ראה: סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה). יתר על כן, מאחר שפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי אינו מהווה הלכה מחייבת לגבי בית המשפט העליון, הרי שלא היה בו כדי להשפיע על סיכויי קבלת הערעור של המבקשת, לו היה מוגש.

שנית, מיום מתן פסק הדין בעניינה של המבקשת ועד למתן הפסק הדין הנוגד של בית המשפט מחוזי עברו כ21- חודשים, ועל כן לא ניתן לומר כי מתקיים בענייננו התנאי של סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההחלטה הנוגדת.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

המבקש ישלם למשיב הוצאות הבקשה בסכום כולל של 1,500 ש"ח.