בש"א 3040/00 צבי בראל נ. אורנה בראל

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור כל פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ח' פורת) מיום 25.5.99. הבקשה הוגשה כעבור כשנה, ביום 27.4.00.

1.לדברי המבקש, קיבל את פסק הדין נשוא בקשת רשות הערעור ביום 6.6.99, לאחר שלא נכח בדיון ביום 25.5.99. לטענתו - משום שלא זומן כראוי. הוא פנה לבית המשפט המחוזי בשלוש בקשות עוקבות לביטול פסק הדין. ב - 23.9.99 נדחתה בקשתו הראשונה. ב - 20.12.99 נדחתה בקשתו השניה וב - 2.2.00 נדחתה בקשתו השלישית. לטענתו, ניסה ביום 28.2.00 להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו. אך נאמר לו, כי עליו להגיש בקשה להארכת מועד לשם כך - ובקשה זו הגיש כחודשיים לאחר מכן. שיהוי אחרון זה הוא מתרץ במצבו הרגיש במקום עבודתו הנוכחי - מצב אליו נקלע בעקבות פיטוריו ממקומות עבודה קודמים, נוכח ריבוי ההליכים המשפטיים בהם הוא מעורב ונוכח היותו מפרנס יחיד לארבעת ילדיו. טענות המבקש אינן נתמכות בתצהיר.

2.דין הבקשה להידחות. סדרי הדין לעניין זה הם ברורים. על פי תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- עמדו לרשות המבקש שלושים יום להגשת בקשת רשות ערעור - מן היום בו הומצאה לו החלטתו הראשונה

של בית המשפט המחוזי בבקשתו לביטול פסק הדין. הוא לא מיצה אפשרות זו, אלא פנה, שב ופנה לבית המשפט המחוזי. לא זו בלבד - אפילו נניח לזכותו, כי עמד על זכותו זו רק משהגיע למזכירות בית המשפט העליון (כתשעה חודשים מהמועד בו ניתן פסק הדין הראשון. הנחה זו מיטיבה מאד עם המבקש המעיד על עצמו עוד בפנייתו לבית המשפט המחוזי מיום 23.10.99, כי נעזר במשפטן, ואשר הגיש את בקשתו מיום 25.1.00 באמצעות עורך דין) מדוע התמהמהה עוד חודשיים ופנה רק אז בבקשה שבפני? עסקינן בבקשת רשות ערעור שהמועד להגשתה קבוע בחיקוק. וככזה - טעונה הארכתו טעמים מיוחדים (וראו: תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-). טעמים אלה לא נמצאו בבקשה שבפני שאף אינה נתמכת בתצהיר. אי לכך, איני רואה מנוס מדחיית הבקשה.