בש"א 3092/14 יוסף בזל נ. תמיר יוסף

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. אציין בפתח הדברים כי הבקשה הועברה לטיפולי כעת על רקע חילופי גברי בלשכת הרשמים.

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי, שאליו מתייחסת הבקשה, ניתן ביום 9.2.2014. בפסק-הדין התקבלה בקשתו של המשיב 1 לביטול פסק-בוררות שניתן בשנת 2009 ואושר בשנת 2010, זאת על-פי העילה הקבועה בסעיף 24(10) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ).

הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 1.5.2014. יצוין, כי לצד הבקשה הוגשה הודעה, שלפיה ניסיון קודם להגשת בקשת הארכה – ביום 13.4.2014 – לא צלח, שכן המזכירות מיאנה לקבל את ההליך בלי שצורפה תגובת המשיב. עוד נכתב בהודעה כי עמדתו של המשיב התקבלה ביום 29.4.2014, ועל כן הוגשה הבקשה ביום 1.5.2014, תוך שמבוקשת ארכה להגשת הערעור עד ליום 14.5.2014.

במסגרת הבקשה להארכת מועד נטען בראש ובראשונה כי פסק-הדין התקבל אצל בא-כוח המבקשים בהליך בבית המשפט קמא, עו"ד חן, "לא מוקדם מיום 2.3.2014, בבדיקה אקראית שערך באינטרנט", זאת משום שעו"ד חן שהה קודם לכן בחו"ל. עוד צוין בבקשה כי עו"ד חן סגר את משרדו לקראת סיום עיסוקיו בישראל והעתקת מקום מגוריו. בנסיבות אלה – כך נאמר בבקשה – עמדת המבקש היא כי המועד להגשת ערעור לא חלף, אולם הוא מצא לנכון להגיש בקשה להארכת מועד "למען הזהירות", שמא ייטען כי מועד מתן פסק-הדין הוא המועד הקובע. המבקש הדגיש כי הוא עותר לראות "במועד קבלת דבר הידיעה" – קרי ביום 3.2.2014 – כמועד שממנו החל מניין הימים להגשת ערעור.

טענות אלה אין בידי לקבל. ראשית, בדיקה במערכת "נט המשפט" מלמדת כי פסק-הדין נשלח בדואר רשום לעורך-הדין של המבקש (מן הסתם לכתובת שהייתה מעודכנת בבית המשפט), וכי על אישור המסירה ( מיום 12.2.2014 ) סומן "עזב ללא מען". בבקשה שלפניי לא נטען כי המבקש או בא-כוחו עדכנו את בית המשפט לגבי שינוי המען, או מסרו כתובת חדשה לביצוע המצאה. לכן, על פני הדברים, חלה במקרה זה הוראת תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה "בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי".

יוצא, כי על פני הדברים יש למנות את פרק הזמן להגשת הליך ערעורי מיום 12.2.2014. אולם, אפילו אניח שלא כך הדבר, ואקבל את בקשתו של המבקש לראות בתאריך 2.3.2014 כמועד שממנו יחל מניין הימים, הרי שהבקשה שלפניי הוגשה באיחור. בהקשר זה יובהר, כי למבקש כלל לא עומדת זכות ערעור על פסק-הדין, אלא היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 ימים , וזאת על-פי סעיף 38 לחוק הבוררות (ראו למשל ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933 (2003); רע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (28.3.2010)). בפועל, המבקש איחר בהגשת ההליך בין שתחילת מרוץ הזמן הייתה בתאריך 12.2.2013 ובין שהייתה ביום 2.3.2014.

בהמשך לאמור לעיל אני רואה להוסיף שניים אלה, וזאת מעבר לצריך: ראשית , המבקש מציין כאמור כי ניסה לראשונה להגיש את הבקשה להארכת מועד בתאריך 13.4.2014, אך ההליך לא התקבל לרישום (בשל אי-צירוף עמדת המשיב). בהקשר זה יובהר כי ככלל, ניסיון להגיש הליך שלא לפי הכללים וההנחיות אינו עוצר את מניין הימים, אולם מכל מקום, בענייננו, גם אם אזקוף לזכותו של המבקש את פנייתו מיום 13.4.2014, הרי שפנייה זו באה לאחר המועד שבו היה על המבקש להגיש את בקשת רשות הערעור. שנית , גם לבקשה להארכת מועד מיום 13.4.2014, או לזו שהוגשה ביום 1.5.2014, לא צירף המבקש את ההליך הערעורי גופו, אלא ביקש ארכה נוספת להגשתו.

לאור המקובץ, ברור כי מכל כיוון שממנו מסתכלים, המבקש איחר איחור ניכר בהגשת הליך ערעורי, והנחת המוצא של המבקש כי למעשה לא איחר בהגשת ההליך היא שגויה על-פי הדין ושגויה אף לפי הנחת המוצא שלו-עצמו בדבר התאריך שממנו החלה ספירת הימים. מעיון בבקשה שלפניי כלל לא מצאתי הסבר של-ממש לאיחור בהגשת ההליך (הן הליך הבקשה להארכת מועד, הן הליך הערעור גופו), לא כל שכן "טעם מיוחד" כנדרש.

בשולי הדברים אוסיף כי לדעת המבקשים, בכל מקרה עומדת להם הזכות, לאחר ביטול פסק הבורר, להגיש תביעה נגד המשיב. עם זאת הם סבורים כי מתן האפשרות לערער על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי עשויה לחסוך זמן שיפוטי רב. איני סבור כי נימוק זה מצדיק מתן ארכה בנסיבות העניין, ובכל הנוגע להגשת הליך חדש נגד המשיב, איני מביע כמובן כל עמדה.

לפיכך, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב 1 בגין הבקשה שלפניי בסך של 2,500 ₪.