בש"א 3438/12 דניאלה נעימי נ. רשות השידור

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים (כב' השופט י' הכהן). בפסק-הדין האמור נדחה ערעור על החלטת רשם בית-המשפט המחוזי בירושלים לדחות את בקשת המבקשת לעיון חוזר על החלטה לדחות את בקשתה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בירושלים שלא לבטל פסק-דין שניתן כנגד המבקשת בהעדר הגנה, וכן החלטה עוקבת של אותו מותב שלא לבטל את החלטתו הראשונה.

2.

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן ביום 29.2.2012 בהעדר הצדדים. בהתייחס לטענות המשיב אציין כי מרישומי מערכת נט-המשפט עולה כי פסק-הדין הומצא למבקשת באמצעות הפקסימיליה ביום 2.3.2012, אולם אין בנמצא תרשומת על הודעה טלפונית של משלוח הפקס למבקשת. בנסיבות אלה, מוכנה אני להניח לטובת המבקשת כי פסק-הדין הומצא לידיה ביום 11.3.2012, לפי טענתה. בהנחה שכך, מועד 30 הימים להגשתה של בקשת רשות ערעור הסתיים ביום 18.4.2012 (בהתחשב בפגרת הפסח שאינה באה במניין הימים). ההליך שבכותרת הוגש ביום 2.5.2012, קרי- באיחור של כשבועיים.

3.

לטענת המבקשת המייצגת את עצמה, האיחור הנדון נבע מכך שסברה בטעות כי עומדים לרשותה 45 (במקום 30) ימים להגשת ההליך הערעורי. לטענתה, מקור השגגה נעוץ בכך שהיא ערכה בדיקה במזכירות בית-המשפט העליון ושם נאמר לה כי ערעור על פסק-דין סופי של בית-המשפט המחוזי ניתן להגיש בתוך 45 ימים. רק בדיעבד גילתה המבקשת כי ההליך הערעורי בעניינה אינו ערעור בזכות כי אם בקשת רשות ערעור, ולפיכך עמדו לרשותה 30 ימים להגשת ההליך. המשיב מתנגד בתוקף לבקשה להארכת מועד בטענה כי המבקשת לא הוכיחה "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך, וכן בטענה כי סיכויי ההליך העיקרי קלושים.

4.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. כידוע, הארכת מועד להגשת הליך ערעורי מחייבת הוכחת "טעם מיוחד" לצורך כך (ראו: תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). במקרה דנן, המבקשת טוענת לטעות שבדין לעניין התקופה החוקית להגשת ההליך הערעורי. לא שוכנעתי כי בעניינה של המבקשת מדובר בטעות סבירה העולה בגדר "טעם מיוחד". במישור האובייקטיבי - ברור כי המועד להגשתה של בקשת רשות ערעור בהליך אזרחי הינו דין ידוע ומושרש. במישור הסובייקטיבי - טענתה של המבקשת לפיה הוטעתה על-ידי מזכירות בית-המשפט העליון בדבר המועד הקבוע בדין להגשת ההליך הערעורי, הועלתה באופן סתמי וללא תמיכה בתצהיר. המבקשת לא פירטה מתי ובאיזה אופן ערכה את הבירור מול מזכירות בית-המשפט העליון, ומהו נוסח השאלה שהוצגה למזכירות, ככל שהוצגה. מכל מקום, פנייה למזכירות בית-המשפט אינה בגדר תחליף לייעוץ משפטי. דומה כי דווקא מן המבקשת היה מצופה לברר ביתר זהירות את המועד להגשת ההליך הערעורי לבית-משפט זה (באמצעות הלשכה לסיוע משפטי או מרכז המידע למשל), נוכח האיחורים בהגשת הליכים מטעמה בערכאות הקודמות. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי המבקשת עשתה מאמצים כנים לבירור סדרי הדין החלים על העניין (ראו והשוו: בש"ם 6229/11 דון-יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (לא פורסם, 10.1.2012)). לבסוף, אציין כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי נראים נמוכים, נוכח הנימוקים שפורטו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובשים לב לכך שהמדובר בערעור ב"גלגול" שלישי (ואף למעלה מכך) שאינו מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.