בש"א 3460/98 צפריר יוסף נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת מועד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עע"מ 93/97) אשר קיבל את ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן (תמ"ש 314880/96) בבקשתו של המבקש לתיקון גילו.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 7.1.98, המבקש מצהיר, כי פסק הדין ניתן והובא לידיעתו במעמד הדיון עצמו, היינו ביום 7.1.98.

את בקשתו להארכת המועד מנמק המבקש בכך, כי האפשרות של פניה בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה, נודעה לו אך לאחר חלוף המועד להגשת הבקשה.

המדינה מתנגדת לבקשה להארכת המועד. לטענתה, המבקש היה מיוצג על ידי עורך דין ואינו יכול להישמע בטענה של אי ידיעת האפשרות להגשת בקשת רשות ערעור.

כמו כן מציינת המדינה, כי אין המדובר ב"סוף פסוק" מבחינת המבקש, שכן, כפי שציין כב' בית המשפט המחוזי בפסק דינו - אם ימצא המבקש מסמכים נוספים לאימות טענתו, יוכל להביאם בבקשה חדשה בפני בית המשפט לענייני משפחה.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור נקבע בחיקוק, בתקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. לפי תקנה 528 לתקנות הנ"ל, נדרש טעם מיוחד כדי להאריך מועד זה.

בקשתו להארכת המועד הוגשה לבית משפט זה אך ביום 4.6.98, היינו באיחור של כארבעה חודשים מהמועד האחרון הקבוע בתקנות להגשת בקשת רשות הערעור.

טענתו של המבקש, כי לא היה מודע לאפשרות הגשת בקשת לרשות ערעור אינה עולה כדי טעם מיוחד כנדרש. האיחור הרב בהגשת הבקשה אך מחזק מסקנה זו (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 897).

הבקשה נדחית.