בש"א 3470/03 עופר דים נ. גדי מכלוף, נכסים ובנין בע"מ

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת בקשת רשות לערער.

ההחלטה נשוא הבקשה שבפניי ניתנה בבית המשפט המחוזי ביום 21.11.02, ובה הורה בית המשפט על עיכוב הליכים בתובענה המתבררת בפניו, בהתאם לסמכות הנתונה לו בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. המבקשת הגישה ערעור, בזכות, על החלטה זו. אין מחלוקת כי היא לא הייתה רשאית לעשות כן, וכי היה עליה להגיש בקשת רשות לערער. את טעותה זו היא מנמקת ב"היסח הדעת" ו"בקיבעון מחשבתי". הערעור הוגש ביום 2.12.02, היינו – בתוך מסגרת הזמן הקבועה להגשת בקשת רשות לערער. בערעור שהוגש התקיימו הליכים מקדמיים שונים. מתברר, כי בסיכומי המשיבים, שהוגשו בחודש מרץ 2003, הועלתה טענה לפיה ההליך שננקט היה שגוי, שכן חוק הבוררות אינו מאפשר תקיפת ההחלטה שבנדון אלא בדרך של הגשת בקשת רשות לערער. במצב זה פנתה המבקשת בבקשה להחליף את כותרת ההליך, מערעור לבקשת רשות לערער. בקשה זו נדחתה בהחלטת כב' הרשם אוקון מיום 2.4.03. בהמשך לכך, הוגשה בקשת הארכה שבפניי.

הארכת המועד המבוקשת טעונה טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). פעמים רבות, טעותו של בעל דין שסבר כי יש לו זכות ערעור, והגיש ערעור לאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות לערער, אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה, שכן בחלוף המועד לנקיטת הליך, מתגבשת פעמים רבות חסינות לצד שכנגד מפני הטרדתו בהליך ערעורי. הדברים אמורים במיוחד בטעות כגון זו שבפניי, אשר עניינה אינה בדין חדש או בלתי ברור, כי אם בסוג מקרים בהם ידוע ומושרש כי הליך התקיפה הוא באמצעות בקשת רשות לערער, בין מחמת היות ההחלטה החלטת בינים, ובין מחמת היותה החלטה לפי חוק הבוררות (ראו, לדחיית בקשת ארכה בנסיבות כאלה, בש"א 187/02 טהלר נ' וייס ).

עם זאת, המקרה שבפניי שונה מן המקרים האמורים. במקרה זה, לא המתינו המבקשים בפנייתם לבית המשפט, ופנו בערעור תוך 9 ימים ממתן ההחלטה של בית המשפט המחוזי. לא זאת אלא, שהמבקשים אף פנו בבקשה לקביעת דיון דחוף בערעור שהגישו. בכך העמידו המבקשים את המשיבים, תוך פרק זמן קצר ביותר, על כך שאין הם משלימים עם החלטת בית משפט קמא, והם מבקשים לתקפה. במצב זה, לא רכשו המשיבים חסינות מפני הליכים ערעוריים בעניין זה, ולא גיבשו ציפיה כי לא יוטרדו בהליכי ערעור בעניין. לעובדה זו חשיבות רבה, שכן עיקרה של הדרישה לטעמים מיוחדים טמון בהגנה על ציפייתו של בעל הדין שכנגד לסופיות ההליך. משטעם זה אינו מתקיים, נוטה בית המשפט לשקול בחיוב מתן ארכה, ולראות טעם מיוחד לנתינתה. על גישה זו נאמר כי

"אכן, בעבר נהג הכלל כי טעות שבחוק של עורך דין אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק לאיחור המועד (ראו: בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס, פ"ד ל(2) 617; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמ' 891). כך גם עצם היותו של האיחור קטן אין בו בלבד כדי להצדיק הארכת המועד (ראו: י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 897). לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה (ראו: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרן אמנון , פ"ד נד(4) 702); כל מקרה ונסיבותיו."

(דברי כב' השופט ריבלין ברע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , דינים עליון סא 32)

שקלתי אם ראוי ליישם גישה זו במקרה שבפניי. בהקשר זה, איני מקבל את טענות המבקשים, המבקשים להטיל את טעותם בנקיטת ההליך על בית המשפט, אשר טיפל בבקשות שונות שהגישו בסמוך להגשת ערעורם. אכן, לא אחת מתעוררת שימת ליבו של בית המשפט לטעות בנקיטת ההליך, ובמקרה כזה ננקטים ההליכים על מנת לברר את העניין ולשקול את אפשרות תיקונו. ברם, לא כל בקשה דיונית המוגשת לבית המשפט מעוררת בהכרח את שימת ליבו לטעות מעין זו, ומכל מקום, בכך אין כדי לשנות מן העובדה, שהמחדל של הגשת ערעור בזכות הינו מחדל של המבקשים, אשר טעותם היא שעומדת ביסודו.

שיקול אחר נוגע לטיב ההליך. טעותם של המבקשים תרמה לעיכוב בהליך זה. הארכת המועד בנסיבות אלה יכולה לעורר קושי, שכן המדובר בעניין הנתון, על פי החלטת בית משפט קמא, לבוררות. ביחס לתכליתו של חוק הבוררות, נאמר כי "המטרה העיקרית של חוק הבוררות החדש היא לעשות את מוסד הבוררות למכשיר יעיל ומהיר לפתרון סכסוכים" (דברי כב' השופט ברנזון בע"א 209/70, חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין , פד כה(1) 108, בעמוד 112). שיקול זה פועל כנגד היעתרות לבקשה, שכן טעותם של המבקשים גרמה להתארכות ניכרת בהליכים. קשה גם לראות את טעותם של המבקשים כטעות סבירה, שכן הוראותיו הברורות של חוק הבוררות, הידועות היטב, קובעות כי החלטות לפי חוק זה נתונות לתקיפה בדרך של בקשת רשות לערער. הצורך בבקשה כזו נובע גם מכך, שהמדובר בהליך ביניים בבית משפט קמא, ואף לעניין זה קשה למצוא טענה המגלה כי טעותם של המבקשים היתה סבירה.

עם זאת, יש להעיר כי בנסיבות העניין גם המשיבים תרמו באופן ממשי להתארכות ההליכים לאחר שהוגש הערעור תוך פרק זמן קצר ממועד ההחלטה של בית משפט קמא. אכן, בתגובה שהגישו במסגרת הליך הערעור טענו המשיבים כי "הערעור שהוגש הוגש שלא כדין". נראה, כי המשיבים היו ערים לכך שהיה צורך בהגשת בקשת רשות לערער. ברם, המשיבים בחרו שלא להעלות טענה ברורה של חוסר סמכות לעניין זה עד הגשת סיכומיהם, ותרמו בכך תרומה ממשית להתארכות ההליך.

בהמשך להעלאת הטענה האמורה, בחרו המבקשים לפנות בבקשה לשינוי הכותרת, ולא בבקשת ארכה. ברם, אף כי המבקשים נקטו במהלך דיוני שגוי בשלב האמור, לא ניתן לומר כי הם שקטו על שמריהם וכי לא הגיבו להעלאת הטענה בדבר חוסר סמכות. איני סבור כי יש בעובדה זו כדי לחסום את דרכם של המבקשים בבקשה שבפניי.

בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שהליך הערעור השגוי הוגש תוך זמן קצר ממתן פסק דין בית המשפט המחוזי, ושעוד נותר פרק זמן ניכר להגשת בקשת רשות לערער, ולא נרכשה ציפיה של המשיבים לכך שלא יוטרדו בהליך ערעורי, אני סבור, לאחר התלבטות, כי ניתן להאריך את המועד במקרה זה. המדובר במקרה גבולי. השיקולים במקרה זה אינם עשויים מקשה אחת. בסופו של דבר, במקרים מסוג זה, הנטייה היא להעדיף את מיצויה של זכות הערעור, על פני שלילתה. הדברים אמורים בוודאי במקרה כגון זה שבפניי, בו מדובר בצומת קריטית להליך, בה ייקבע אם פניי ההליך לבוררות או לבירור בין כתלי בית המשפט.

התוצאה היא, כי אני נעתר לבקשה. המבקשים יגישו בקשת רשות לערער תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו. הגשת בקשת הרשות לערער מותנית בכך שהמבקשים ישלמו למשיבים הוצאות, בסך של 2,500 ₪, בגין ההליך של בקשת הארכה, אשר נגרם בשל טעותם של המבקשים. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק, והוא ישא הפרשי רבית והצמדה כדין מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.