בש"א 3625/99 אהוד ענבר נ. נושים שונים ע'י אור שמעון עו''ד

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעורים על החלטות בית המשפט המחוזי, שניתנו בתיק פש"ר 997/89. בהחלטה מיום 1.3.99 נדחתה בקשתו של המבקש לכינוס נושים, ובהחלטה מיום 11.3.99 נדחתה בקשתו של המבקש להקטנת סכום התשלומים לנושים.

הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור הוגשה ביום 31.5.99, דהיינו לאחר שחלפו קרוב לשלושה חודשים מיום מתן ההחלטות.

בתמיכה לבקשתו הצהיר המבקש כי הביא את הערעורים למזכירות בית המשפט במועד הקבוע בחוק, אך נאמר לו כי עליו לשלם אגרות ערעור ולדאוג שהחלטות בית המשפט המחוזי יהיו מודפסות ומאושרות כמקור.

המבקש לא הצליח לגייס את הסכום הדרוש לתשלום אגרה, ולכן הגיש במקביל לבקשה זו בקשה לפטור מאגרה.

כמו כן, המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להדפיס את ההחלטה מיום 1.3.99, וקיבל עותק של ההחלטה המודפסת רק ביום 9.5.99.

עוד הצהיר המבקש, כי ביום 16.5.99 אושפזה אמו לניתוח בבית החולים והיה עליו לשהות עמה עד ליום 23.5.99.

מוסיף וטוען המבקש כי אם לא תתקבל בקשתו סיכוייו לסיים את פשיטת הרגל בהסדר נושים או הפטר יתבטלו ויאפשרו לנאמן בפשיטת רגל לקבל צו מאסר נגדו בגין אי תשלום.

המשיבים מתנגדים לבקשה. ראשית, טוענים המשיבים כי לא היתה למשיבים זכות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי, אלא ההחלטות היו נתונות לערעור ברשות בלבד, ולכן אין המבקש יכול לבקש הארכת מועד להגשת ערעור.

מכל מקום, טוענים המשיבים כי גם אם ניתן לראות בבקשה בקשת להארכת מועד להגשת רשות ערעור, הרי שלא גילה המבקש טעם מיוחד לאיחור בהגשת בקשתו ולא הוכיח כי יש לו סיכוי להצליח בבקשה. המבקש הציג בתצהירו מידע חלקי ומעורפל: הוא לא פרט בבקשתו באיזה מועד הביא את הערעורים למזכירות בית המשפט, לא הציג ראיה לאשפוז אמו או לכך ששהה ברציפות ליד מיטתה, ומכל מקום אשפוזה של האם החל לאחר שכבר חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור או ערעור, ועל כן יש לדחות את הבקשה.

הדין בעניין זה עם המשיבים.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור קבוע בחיקוק וככזה דרושים טעמים מיוחדים שיירשמו על מנת להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-).

ההסבר שמציג המבקש בבקשתו אינו מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. כפי שנטען על ידי המשיבים, המבקש מציג בתצהירו מידע חלקי ומעורפל בפני בית המשפט. הוא אינו מציין באיזה יום הביא את הערעורים למזכירות בית המשפט, ועל כן אין ביכולתי לדעת האם אכן עמד המבקש במועדים הקבועים בחוק.

אך גם אם אניח כי אכן נכונה טענת המבקש בתצהירו כי ניסה להגיש את הערעורים במועד הקבוע בחוק, הרי שהיה על המבקש לברר מבעוד מועד מהי הפרוצדורה הדרושה להגשת ערעור, ולא להמתין עד לרגע האחרון. משכך נהג אין לו להלין אלא על עצמו, ואין בכך להוות טעם להארכת המועד.

יתר על כן, אף לאחר שהיה בידי המבקש העתק מודפס ומאושר מהחלטת בית המשפט המחוזי, לא הזדרז המבקש להגיש את בקשתו לבית המשפט. ההסבר שהציג המבקש לשיהוי הנוסף בהגשת הבקשה הוא, כי אמו אושפזה בבית חולים, והוא נאלץ לשהות ליד מיטתה עד ליום 23.5.99. אולם המבקש לא הציג בפני כל ראיה לאשפוזה של אמו, או לכך ששהה ברציפות ליד מיטתה, כך שלא היתה אפשרות בידו להגיש את הערעור לבית המשפט. מכל מקום, אף אם אקבל את גרסתו של המבקש הרי אמו אושפזה כשבוע לאחר שכבר היה ברשותו העתק מאושר ומודפס מהחלטת בית המשפט המחוזי, כך שלא היתה כל מניעה כי המבקש יגיש את בקשתו לפני אשפוזה של אמו.

מן האמור לעיל עולה, כי האיחור בהגשת הערעור והבקשה להארכת מועד נעוץ היה בהזנחה מצדו של המבקש, ולא דווקא בנסיבות שהיו מחוץ לשליטתו, וגם לאחר שהוסרה הסיבה שמנעה מהמבקש לפעול, לא הזדרז המבקש וביקש הארכת מועד תוך זמן סביר.

לאור המסקנה אליה הגעתי, איני נדרשת להכריע בשאלה האם היתה נתונה למבקש זכות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי או שהיה עליו לקבל רשות ערעור, שכן בכל מקרה דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.