בש"א 379/12 כעאבנה אכרם נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.4.2011, שבה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה של בית משפט השלום בירושלים לדחות בקשה שלישית לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר התייצבות ואשר מחק את תביעתו של המבקש.

לאחר העיון לא ראיתי להיעתר לבקשה. הבקשה הוגשה ביום 12.1.2012, קרי: למעלה משבעה חודשים לאחר ההחלטה. מדובר בעיכוב משמעותי ביותר המצריך – בראש ובראשונה – הסבר מבוסס ומשכנע. אמנם בבקשה נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי מעולם לא נמסרה למבקש או לבא-כוחו, וכי עורך-הדין בדק מעת לעת את מצב ההליך ונמסר לו כי לא ניתן פסק-דין. לדברי בא-כוח המבקש, רק בחודש ינואר 2012 הוא התחבר למערכת "נט המשפט" וגילה שהתיק נסגר. אולם, מדובר בטענות המנוסחות בכלליות; כך למשל לא ברור מתי פנה המבקש לבית המשפט ומי מסר לו שאין פסק-דין הגם שהיה פסק-דין.

יותר מכך, המשיבה בדקה ומצאה כי ההחלטה מיום 28.4.2011 שוגרה בפקסימיליה לבא-כוח המבקש עוד ביום 2.5.2011 (מרישומי בית המשפט המחוזי עולה כי המשלוח נעשה למספר הפקסימיליה הנכון). המבקש כלל לא התייחס לעניין זה בבקשה ובתצהיר (הגם שמן הסתם יכול היה לבדוק את העניין מבעוד מועד). אפשרתי למבקש ליתן תשובה לתגובת המשיבה, אך הוא הסתפק בחזרה על הטענה הכללית כי פסק-הדין לא הומצא לו וכי הוא לא ידע על אודותיו (יצוין כי לא צורף תצהיר נוסף המתייחס ספציפית לעניין ההמצאה בפקסימיליה). בנסיבות אלה, ובהינתן רישומיו של בית המשפט המחוזי, איני יכול לקבוע כי לא בוצעה המצאה או שלא חל איחור (ניכר) בהגשת ההליך.

זאת ועוד, בית המשפט המחוזי בהחלטתו דחה את בקשת רשות הערעור לאחר שבחן את העניין לגופו. בית המשפט הטעים כי בקשתו של המבקש לביטול פסק-הדין הייתה הבקשה השלישית במספר, כאשר גם השתיים הקודמות נדחו. הובהר, כי הבקשה הראשונה הוגשה כשבעה חודשים לאחר המחיקה, וכי נימוקיו של בית משפט השלום בדחיית הבקשות כולן – סבירים, ואין להתערב בהם. עוד ציין בית המשפט כי המבקש מנסה למעשה לכפר על מחדלים דיוניים בהליך אחֵר. לאור נימוקיו של בית המשפט המחוזי; בשים לב לעובדה שפסק-הדין של בית משפט השלום ניתן בשנת 2005, ובאותה שנה ניתנה גם ההחלטה בבקשה הראשונה לביטול פסק-הדין; וכן בשים לב לאמות המידה להתערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי" – נראה כי סיכויי ההליך אף הם אינם מצדיקים היענות לבקשה.

לאור האמור, לא ראיתי ליתן ארכה כמבוקש. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.