בש"א 3798/98 חיים הימן נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה- הדרים

על-פי תקנה 398 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, היה על המבקש להגיש ערעור על פי הרשות שניתנה לו תוך חמישה עשר ימים מהיום שבו ניתנה הרשות לערער.

הרשות לערער ניתנה ביום 3.5.98, והבקשה שבפני הוגשה ביום 17.6.98. המבקש טען, כי הבין מן ההחלטה, שהבקשה לרשות ערעור תידון כערעור, ולכן אין צורך שיגיש הודעת ערעור. המדובר, איפא, באיחור שמקורו בטעותם של המבקש ובאי כוחו, אשר לא שתו ליבם לחובה להגיש ערעור לאחר שניתנת רשות לערער.

טעות מעין זו שהיא טעות בדין אינה מהווה בדרך כלל "טעם מיוחד" הנדרש להארכת מועד שנקבע בחיקוק. ואולם, במקרה דומה החליט כב' המשנה לנשיא, השופט ש. לוין, להעתר לבקשה להארכת מועד. המדובר בבש"א 4609/96 ויקטור צמח נ' ליליאנה רבינוביץ ואח' (החלטה מיום 5.8.96 - לא פורסמה). באותו ענין נתקבל ערעור על החלטתי לדחות את הבקשה להארכת מועד (בש"א 2581/96 מיום 30.5.96 (לא פורסם)). אלה היו נימוקי ההחלטה:

"ראשית, מדובר בערעור בגלגול שלישי, שלגביו ניתנה רשות לערער בנקודה משפטית אחת ולכאורה מדובר בשאלה בעלת חשיבות כללית; שנית, הגשתו של כתב הערעור (לאחר שניתנה רשות לערער) היא במידה רבה ענין טכני, שהרי מכח תקנה 416 פטור המערער מלכלול בכתב הערעור את נימוקי הערעור ואף להגיש עיקרי טיעון; משניתנה רשות לערער בנסיבות אלו משמש כתב הערעור אך כהודעה לבעלי הדין שכנגד שהמערער מבקש להשיג על פסק הדין כבר על יסוד הנימוקים שבבקשה. איחור בהגשת ערעור בנסיבות אלו פוגע פחות ב"חסינות" שניתנה לבעלי הדין שכנגד מפני תקיפה של פסק הדין מאשר במקרים אחרים, שהרי ה"מסמך" המרכזי שישמש תשתית לערעור הוא הבקשה לרשות לערער. שלישית, המערער אינו מיוצג על ידי פרקליט ואין ספק בדבר שלא היה זה בכוונתו לזנוח את הערעור, וכאמור לפי קביעת הרשמת הוא לא ידע שהיה עליו להגיש ערעור.

נראה לי שיש מקום לשקול את תיקונה של תקנה 416 באופן שאם ניתנה רשות לערער יראו את הבקשה לרשות לערער כערעור, כדוגמת ההסדר שנקבע בתקנה 410א, בשינויים המחוייבים.

אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת הרשמת ומאריך את המועד להגשת הערעור עד ל10- ימים מיום המצאת פסק דין זה".

דברים אלה יפים למיקרה שבפני, וניתן על סימכם להענות לבקשה.

כאן אמנם מדובר במבקש המיוצג על ידי עורך דין, ואולם בשונה מן הבקשה בענין בש"א 4609/96 הנ"ל, שם משך האיחור היה כתשעה חודשים, במקרה שבפני האיחור הוא בן ימים ולא חודשים. היינו, דבר הטעות שארעה התגלה תוך זמן קצר יחסית, ואם בבש"א 4609/96 הוארך מועד שהוחמץ לאחר תשעה חודשים, כאן ניתן להענות לבקשה על דרך של קל וחומר.

לפיכך, אני מחליטה לקבל את הבקשה. הערעור יוגש עד ליום 26.7.98. המבקש ישלם למשיבה שכר טירחה והוצאות בסכום של 3,000 ש"ח. ההחלטה תימסר לבעלי הדין באמצעות מכשיר הפקסימיליה.