בש"א 3807/08 שמואל נהרי נ. קרן קיימת לישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז שדן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום בנתניה, בתביעה לפינוי ולסילוק יד שהגישה משיבה 1 נגד המבקשים. בפסק דינו של בית משפט השלום התקבלה תביעת המשיבה 1 ונקבע כי על המבקשים לפנות ולסלק את כל הבנוי על המקרקעין ולהחזיר את החזקה למשיבה 1 תוך 30 ימים. בערעור ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים לפני בית המשפט, תוך חיוב המבקשים בשכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ₪.

2.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 27.2.2008. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 28.4.2008. מתבקשת בה ארכה של 15 ימים נוספים להגשת בקשה לרשות ערעור. בבקשה טוענים המבקשים כי לא נתנו את הסכמתם לפסק הדין שניתן וכי עורכי דינם חרגו מסמכותם. נטען כי מבקש 1 היה נוכח בתחילת הדיון ואחר כך יצא מאולם בית המשפט ועורך דינו פעל ללא אישורו. המבקשת 2, על פי הנטען, מעולם לא נתנה הסכמכתה ומעולם לא נשאלה על הסכמתה. המבקשים מוסיפים וטוענים לזכותם להשתמש במבנה נשוא ההליך, כבעלי זכויות ברכוש המשותף במקרקעין. לעניין המועד, טוענים המבקשים כי כאשר קיבלו את פסק הדין חשבו לתומם כי ברשותם 45 ימים להגשת ערעור בזכות, עד אשר התייעצו וגילו כי הם מאחרים בהגשת ההליך. משיבה 1 מתנגדת לבקשה. בתגובתה נטען כי פסק הדין ניתן בהסכמת הצדדים ביום 27.2.2008, במהלך דיון שהתקיים באותו מועד וכי סיכויי ההליך קלושים. משיב 2 הודיע כי הוא משאיר את העניין לשקול דעת בית המשפט.

3.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור קבוע בחיקוק ולכן נדרש "טעם מיוחד" למתן אורכה להגשתו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בנסיבות מסוימות מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" להארכת מועד, בייחוד מקום בו לא הייתה הסתמכות של הצד שכנגד. אך על מנת שטעות שבדין תבסס טעם כאמור, עליה להיות טעות בלתי נמנעת באורח סביר, הנובעת ממצב משפטי מעורפל. בענייננו לא שוכנעתי כי טעותם של המבקשים סבירה היא. טענתם לפיה חשבו הם לתומם כי יש בידם 45 ימים להגשת ערעור בזכות, נטענה בצורה כללית ביותר. המבקשים לא ציינו על מה הסתמכה סברה זו ועם מי התייעצו וכיצד גילו כי הינם מאחרים. העדרו של הסבר מספק בולט במיוחד נוכח העובדה כי המבקשים היו מיוצגים בבית המשפט המחוזי. במצב דברים זה, ובשים לב לכך שבית המשפט המחוזי דן בהליך כערכאת ערעור על בית משפט השלום, ובית משפט זה יידרש להליך כערכאה שלישית, הרי שאין בידי לקבוע כי טעות המבקשים היא טעות בלתי נמנעת באורח סביר. לא מצאתי גם כי מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר מתוספות לטעות בדין ומצדיקות הארכת המועד. לכך יש להוסיף כי מעיון בפסק הדין נראה, כי על פני הדברים, כי סיכוייה של הבקשה לרשות ערעור להתקבל הינם קלושים. פסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן לכאורה בהסכמת המבקשים, שהיו מיוצגים אותה עת, כאשר המבקש 1 אף היה נוכח בעצמו בבית המשפט. ספק רב בעיני אם טענות המבקשים, הנסובות על הסכמתם ועל יחסיהם עם בא-כוחם, מצדיקים הליך ערעורי ב"גלגול שלישי", הניתן כידוע במשורה. במצב דברים זה, ובשים לב למשך האיחור, אין בידי להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.