בש"א 3825/93 פרופ' אבינועם רכס נ. רחל רכס

השופט י' טירקל:

עובדות הרקע של הפרשה

1.המשיבה מס' 1, גב' רחל רכס (להלן - "המשיבה") ומר ברוך רכס ז"ל (להלן - "המנוח") נישאו בשנת 1968 ולשניהם היו אלה נישואיהם השניים. בני הזוג התגוררו בדירה שהיתה רשומה בפנקסי המקרקעין בבעלות שניהם בחלקים שווים (להלן - "הדירה"). ביום 27.3.74 ערך המנוח צוואה בה ציווה את כל רכושו למערערים, שהם ילדיו מנישואיו הראשונים, פרופ' אבינועם רכס וגב' מרים חסיה רכס (להלן - "המערערים"). בצוואתו נתן המנוח למשיבה רשות להתגורר בדירה כל ימי חייה. ביום 19.2.90 - כ22- שנים אחרי הנישואין וכ16- שנים אחרי עריכת הצוואה - מכר המנוח ללא תמורה את זכויותיו בדירה למשיבה. ביום 7.3.90 נרשם חלקו של המנוח בדירה על שם המשיבה בלשכת רישום המקרקעין וכך היתה המשיבה לבעלים היחיד שלה.

המנוח נפטר ביום 3.8.91. ביום 9.10.90, חודשים מספר לפני פטירתו, הגיש המערער מס' 1 תביעה בבית המשפט המחוזי בחיפה בה ביקש להצהיר כי העברת זכויותיו של המנוח בדירה למשיבה "בטלה ומבוטלת" וכי יש לחזור ולרשום את הזכויות על שמו של המנוח. טעמה העיקרי של התביעה היה כי בעת העברת הזכויות בדירה "לא היה המנוח כשיר לשום פעולה משפטית", מחמת דמנציה מסוג אלצהיימר; מטעם זה הצהיר בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 2.10.90 שהוא פסול דין ומינה את המערער מס' 1 ואת המשיבה להיות אפוטרופסים על גופו ועל רכושו. אחרי פטירתו של המנוח וקיום צוואתו תוקן כתב התביעה על ידי צירופה של המערערת מס' 2 כתובעת ועל ידי תיקון העתירה האחרונה באופן שנתבקש כי שני המערערים יירשמו כבעלי זכויותיו של המנוח בדירה.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא, כתארו אז, מ' סלוצקי), בפסק דינו מיום 30.5.93, קבע כי "בזמן שהמנוח חתם על המסמכים להעברת בעלותו במחצית הדירה הנ"ל לנתבעת (המשיבה - י' ט'), הוא היה מסוגל להבין את מהות העיסקה וכי בחתימתו עליהם הוא מקנה לנתבעת את הבעלות בחלקו בדירה הנ"ל ושולל את הקניין בה מילדיו - התובעים (המערערים - י' ט')". לפיכך דחה את התביעה. מכאן ערעורם של המערערים.

הדיון בבית המשפט המחוזי

2.בטרם אבוא לעיין בראיות שהיו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי ולבחון את צדקת מסקנותיו איני יכול שלא להעיר כי למחלוקת שלפנינו היתה יפה הפשרה יותר משיפה לה ההכרעה השיפוטית. הכרעה שכזאת - ובעיקר כאשר היא חותכת במחלוקת בין "קרובים שנעשו רחוקים" (מובא לענין אחר במסכת שבת קנ"ב ע"א) - היא, אולי, נכונה מן הבחינה המשפטית, אולם איננה, בהכרח, טובה מבחינתם של בעלי הדין, ואפילו מבחינתו של מי שזכה בדין. טעם נוסף לדבר הוא טיבן ואופיין של הראיות שהביאו בעלי הדין, שעליהן ניתן לסמוך - בדוחק או ברווח - מסקנות שונות ואף סותרות, לפי שיטתו של כל בעל דין. צר לי על שהמחלוקת לא יושבה כך.

3.מטעם המערערים העידו שני רופאים וכן העיד המערער מס' 1, שאף הוא רופא, שכולם מומחים בתחום הנוירולוגיה, שחיוו דעתם על מצבו של המנוח בתקופה שבה העביר את זכויותיו בדירה למשיבה. ד"ר יהודית אהרון-פרץ בדקה את המנוח ביום 7.1.90. על פי אותה בדיקה ערכה ביום 21.3.90 סיכום מחלה, שעל פיו ערכה חוות דעת - שצורפה לתעודת רופא שתאריכה 27.6.90 - לפיה המנוח "אובחן מבחינה תפקודית כתשוש נפש אשר אינו מסוגל לדאוג לעניניו ולהביע דעתו לגבי מצבו". פרופ' אפרים בנטל, בדק את המנוח ביום 28.9.90, ובחוות דעתו מיום 1.10.90 כתב כי "אין כל ספק שאדם במצבו אינו מסוגל לנהל את עסקיו הכספיים וכי אינו יכול להיות אחראי להחלטות הנוגעות לעניני רכוש וממון". לכך הוסיף כי "מאחר ומצב זה נמשך כבר זמן רב הרי גם בתחילת השנה לא היה מסוגל עוד באותו מועד להחליט החלטות הגיוניות ולנהל את עסקיו". ברוח דברים אלה העיד גם המערער מס' 1.

מטעם המשיבה העידו שלושה פקידים של בנק הפועלים, שעבדו בסניף שבו התנהל חשבונו של המנוח, על פעולות שונות שעשה המנוח בבנק ועל הוראות שנתן, בתקופה שבין 2.10.89 לבין 27.8.90. כן העידה המשיבה על ביקוריו השבועיים של המנוח בחוג לציור שבו השתתף, בתקופת החודשים ינואר, פברואר ומרץ 1990, ועל טיפוליו בתיקונים בדירתם ובתשלום חשבונות הארנונה, החשמל, המים והטלפון באותה תקופה. כן העיד מטעמה עורך הדין מריאן כץ שביצע את העיסקה של העברת זכויותיו של המנוח למשיבה ובנוכחותו חתם המנוח על המסמכים. לדבריו "המנוח דיבר לענין, ענה תשובות עניניות לשאלותי ככל אדם רגיל ונורמלי בגילו והוא הבין היטב במה מדובר ועל אלו מסמכים הוא חותם, דהיינו: על העברת זכויותיו בדירה על שם אשתו" (סעיף 5 לתצהירו). גם בחקירתו הנגדית עמד על כך שהמנוח "השיב לענין", היה "מעורה בענין" והבין שמטרת ההעברה היתה להבטיח למשיבה את זכויותיה בדירה. הפסיכיאטר ד"ר אנטוני נפתלי, שהעיד אף הוא מטעם המשיבה, עיין בחוות הדעת וכן בעדויות של העדים שהעידו לפניו. בחוות דעתו מיום 11.2.93 נאמר כי "ניתן בהחלט להגיע למסקנה שפעולת המנוח ביום 19.2.90 עת העביר חלקו בדירה ע"ש אשתו, נעשתה תוך שיקול דעת ובהיותו בעל כושר שיפוט". זאת אישר גם בחקירתו הנגדית.

הטענות בערעור

4.טרונייתם העיקרית של המערערים, בתמצית, היא שבית המשפט המחוזי לא שקל אל נכון את חוות הדעת של המומחים הרפואיים, לרבות חוות דעתה של המומחית שבדקה אותו ביום 7.1.90, יותר מחודש ימים לפני העברת זכויותיו בדירה למשיבה. לטענתם היה עליו להעדיף חוות דעת אלה על פני העדויות מטעם המשיבה והיה עליו לקבוע כי בעת העברת הזכויות לא היה המנוח בדעה צלולה ולא היה כשיר לפעולה משפטית. עוד טענו כי המשיבה השפיעה על המנוח השפעה בלתי הוגנת שגרמה לו להעביר את זכויותיו.

כנגדם טענה המשיבה, בתמצית, כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מעוגנות היטב בעדותו של עורך הדין שבמעמדו חתם המנוח על מסמכי ההעברה, בעדויותיהם של פקידי הבנק, שפעלו לפי הוראותיו של המנוח לפני ההעברה ואחריה, בעדותה של המשיבה שתארה את פעילותו בבית ומחוצה לו, וכן בעדותו של פסיכיאטר מומחה שקבע על פי פעילויותיו הנזכרות של המנוח שניתן להגיע למסקנה שההעברה "נעשתה תוך שיקול דעת ובהיותו בעל כושר שיפוט".

המסקנות

5.אם מערטלים את ראיותיהם וטענותיהם של בעלי הדין ממחלצותיהן המשפטיות מתגלה כי ההכרעה במחלוקת שלפנינו היא עובדתית גרידא ובמוקדה עומדת השאלה איזו כת של עדים היה על בית המשפט להעדיף: הרופאים המומחים שחיוו דעתם על מצבו של המנוח, לפי בדיקה אחת שערך כל אחד מהם, ובנו, המערער מס' 1 - שאף הוא מומחה - שלא ראה את המנוח לעתים קרובות; או עורך הדין שראה אותו בזמן העברת הזכויות בדירה, פקידי הבנק שאיתם נפגש לפני ההעברה ואחריה וכן המשיבה שחיתה עמו תחת קורת גגה של אותה דירה במשך תקופה של כ23- שנים.

האם שגה בית המשפט המחוזי בכך שסבר שטוב "מראה עינים" של עדי המשיבה מ"הלך נפש" של המומחים (אם נכנה כך, בלשון קהלת (ו',ט'), את חוות הדעת המקצועיות שלהם)? האם שגה בכך שקבע - על פי עדי המשיבה ועל פי חוות דעתו של הפסיכיאטר המומחה מטעמה - כי מחלת הדמנציה מסוג אלצהיימר התפתחה אצל המנוח בצורה "איטית וזחלנית" וכי היו לו "ימים או אף שעות טובות"? האם מופרך האמון שנתן בעדותו של עו"ד כץ, בדבר מצבו של המנוח בזמן ההעברה, עד כדי התערבות במסקנה זאת?

דומני כי התשובה לשאלות טמונה בשאלות עצמן. בודאי שהיה לבית המשפט המחוזי על מה שיסמוך כאשר ביכר את עדויותיהם של עדי הראיה, שצפו במנוח, עקבו אחרי פעולותיו ושמעו את שיחו ושיגו, על פני חווֹת הדעת של המומחים; שמטבע הדברים גם אינן יכולות לשלול מכל וכל את המסקנות העולות מדברי עדי הראיה. בודאי שהיה יסוד לקביעתו בדבר הימים והשעות שבהם היתה דעתו של המנוח צלולה. בודאי ובודאי שאין מקום להתערב באמון שנתן בעדותו של עו"ד כץ.

במצב דברים זה אין לנו אלא לאמץ את מה שקבע לענין זה בסיכום דבריו:

"הגעתי למסקנה שבזמן שהמנוח חתם על המסמכים להעברת בעלותו במחצית הדירה הנ"ל לנתבעת, הוא היה מסוגל להבין את מהות העסקה וכי בחתימתו עליהם הוא מקנה לנתבעת את הבעלות בחלקו בדירה הנ"ל ושולל את הקנין בה מילדיו - התובעים.

מקובלת עלי עדותו של עו"ד כץ כי התרשם בעת עריכת העסקה והחתמת המנוח על מסמכי ההעברה כי הוא יודע ומבין את אשר הוא עושה. גם אם אניח לאור העדויות הרפואיות כי היו עליות וירידות במצב מחלתו של המנוח, של "ימים ושעות טובים" שאז היתה דעתו צלולה ו"ימים ושעות רעות", הרי שאין בכך כדי לפסול את העסקה, שנערכה לפי עדות המקובלת עלי, בשלב שבו ידע המנוח והבין את אשר הוא עושה.

פעולותיו הכספיות של המנוח בבנק בתקופות שלפני הקנית זכויותיו בדירה לנתבעת ולאחריה, מצביעות על שיקול דעת ותובנה לפעולות שביצע. לא נטען, וממילא שלא הוכח, שהיו אלה פעולות סרק שנעשו ללא צורך מעשי." (עמ' 9 לפסק הדין).

6.בית המשפט המחוזי קבע כי "אין ראיות שיש בהן כדי לבסס השפעה בלתי הוגנת" של המשיבה על המנוח. בכך שהמנוח העביר לה את הבעלות במחצית הדירה ראה בית המשפט גילוי של הכרת תודה מצד המנוח כלפיה על טיפולה בו בסבלו. כפי שאמר "היתה למנוח סיבה מספקת להיות אסיר תודה לנתבעת, והביע את תודתו בצורה המוחשית של הקניית חלקו בדירת המשפחה המשותפת לנתבעת. על רקע מצב דברים זה נראית לי הקניה זו כמעשה סביר בהחלט מצד המנוח" (עמ' 11 לפסק הדין). אחזור ואדגיש כאן כי המנוח והמשיבה היו נשואים במשך תקופה ממושכת של כ23- שנים, מחצית הדירה היתה מלכתחילה בבעלותה של המשיבה, שאף תרמה חלק נכבד מן הסכום שנדרש לצורך רכישתה, והיתה לה לפי הצוואה זכות מגורים בדירה לכל ימי חייה. אין, אפוא, מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי גם בענין זה.

7.לאור הממצאים והמסקנות דלעיל אין צורך לדון בשאלות המשפטיות הנכבדות שהעלו באי כוח בעלי הדין, כמו התוצאות של הכרזת המנוח פסול דין (לענין זה עיינו ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (תשנ"ג כרך ב') 1014; י' אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962 (מהדורה שניה תשנ"ה) 152-151 והאסמכתאות שם); האם נתקיימו כאן יסודותיה של עילת העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (לענין זה עיינו ע"א 403/80 חי סאסי ואח' נ' נעימה קיקאון, פ"ד לו (1) 762; ע"א 1912/93 שושנה שחם נ' רפאל מנס (טרם פורסם) ( ; נטלי ההוכחה ורמת ההוכחה כאשר מועלית טענת השפעה בלתי הוגנת (עיינו הדעות השונות שהובעו בדנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם) והאסמכתאות שם); והאם יש מקום לאנלוגיה בין המקרה שלפנינו לבין סעיף 30 (א) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (לדיון בסוגיה זאת עיינו ד' פרידמן, נ' כהן חוזים

(תשנ"ג כרך ב') עמ' 771-770; עמ' 995-993; ובייחוד עמ' 1003-1002).

8.לפיכך אני מציע כי הערעור ידחה וכי המערערים ישאו בשכר טרחת עורך הדין של המשיבה מס' 1 בסך 25,000.- ש"ח.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט י' קדמי :

אנכי מצרף קולי להכרעתו של חברי הנכבד, השופט י. טירקל; וכמותו גם אנכי בדעה שיש לדחות את הערעור.

עם זאת, רואה אני להוסיף ההערה הבאה. שתי כתות העדים שבאו בפני ביהמ"ש המחוזי הציגו שתי הערכות שונות - הפוכות - בדבר כושרו של אבי המערערים להבין משמעותה של העיסקה שעשה לטובת אשתו.

כתת העדים האחת - הציגה אבחנה רפואית והערכה מדעית; ואילו הכתה האחרת - הציגה התרשמות בלתי אמצעית מהתנהגותו וממעשיו של הנוגע בדבר.

לכאורה, היה על ביהמ"ש להכריע בין שתי ההערכות שהציגו שתי כתות העדים. ברם, לשיטתי לא היה צורך בכך. משהתברר - כפי שציין חברי בפסק דינו - שההערכה המדעית אינה שוללת את האפשרות שההערכה המעשית מציגה, הפכו שתי ההערכות ל"שקולות"; וכידוע, הדין הוא שהשקילות פועלת לחובתו של הצד הנושא בנטל ההוכחה.

המערערים בקשו לבטל עסקה שעשה אביהם המנוח; ובתור שכאלה יש לראותם - מן ההיבט של דיני הראיות - כנושאים בנטל הוכחת עמדתם, שכידוע "המוציא מחברו עליו הראיה".

לגבי דידי, איפוא, דחיית התביעה, אינה פוגעת כהוא זה בהערכה הרפואית המדעית שהוצגה בביהמ"ש, כשם שאין בה כדי לבכר על פניה את ההערכה המעשית. שתי ההערכות מתאפיינות בכנות וביושר; וההכרעה המשפטית בגורל התביעה נעוצה בכך, שההערכה המדעית אינה מוציאה את רעותה.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.