בש"א 3909/11 איגלטקס י.ד. בע"מ נ. יעקב מרקנטי

לפניי השגה על החלטת מזכירות בית משפט זה שלא לקבל לרישום את הודעת הערעור מטעם המבקשת, ולחלופין, בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

רקע עובדתי – בתמצית: המשיב 1 הגיש בקשה לאישור פסק-בורר. ביום 9.2.2011 נעתרה כבוד רשמת בית המשפט המחוזי, השופטת א' נחליאלי-חיאט, לבקשה זו. כבוד הרשמת ציינה כי המשיב 2 מסכים לבקשה, וכי המבקשת (המשיבה הנוספת בבקשה לאישור פסק-הבורר) אמנם הגישה תשובה מטעמה, אך כבוד השופט י' זפט הורה (ביום 2.12.2010) על מחיקת התשובה בציינו כי "להודעה על בקשה לאישור פסק בורר אין מגישים תשובה". כבוד הרשמת הוסיפה כי "בהעדר התנגדות לבקשה (לפי תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968) או בקשה לביטול פסק הבוררות (סעיף 27 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968)" – יש ליתן תוקף של פסק-דין לפסק-הבורר. וכך הורתה.

או-אז הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק-הדין של כבוד הרשמת. בקשה זו נדחתה על-ידי כבוד הרשמת ביום 28.3.2011. כבוד הרשמת דחתה במישור העובדתי את טענתה של המבקשת כי כבוד השופט זפט הורה על מחיקת תשובתו של המשיב 2 דווקא, ולא על מחיקת תשובתה-שלה. כבוד הרשמת דחתה גם את גרסתה של המבקשת כי לא יכולה הייתה להגיש בקשה לביטול פסק-הבורר או התנגדות לאישורו משום שמעולם (לשיטתה) לא נתקיימה בוררות בין הצדדים. כבוד הרשמת הבהירה כי טענה מסוג זה יש להעלות במסגרת התנגדות לאישור פסק-הבורר, ומשבחרה המבקשת שלא להגיש התנגדות כזו, ושלא לפעול על-פי הוראתו של כבוד השופט זפט בהחלטתו מיום 2.12.2010 – אין לה למבקשת אלא להלין על עצמה, ואין מקום לביטול פסק-הדין מיום 9.2.2011.

המבקשת ביקשה, ביום 22.5.2011, להגיש ערעור בזכות על החלטת כבוד הרשמת מיום 28.3.2011 (קרי: על ההחלטה שלא לבטל את פסק-הדין מיום 9.2.2011). מזכירות בית משפט זה הודיעה למבקשת כי לא ניתן לקבל את ההליך לרישום, זאת לאור סדרי הערעור הקבועים בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ). המבקשת משיגה על החלטה זו של המזכירות. לדעת המבקשת, החלטת כבוד הרשמת מיום 28.3.2011 "סיימה את ההליכים בתיק זה", ולכן מדובר בפסק-דין שניתן לערער עליו בזכות. המבקשת סבורה כי לאור ההוראה הקבועה בסעיף 38 לחוק הבוררות, בכל הנוגע להחלטת רשם "לפי חוק זה", עומדת לה הזכות לערער על ההחלטה מיום 28.3.2011 לבית משפט זה. עוד טוענת המבקשת כי טענותיה כלל אינן נעוצות בחוק הבוררות, שכן מדובר בהשגות על סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי ועל עצם קיומה של בוררות.

לחלופין עותרת המבקשת כי אם ייקבע שאין עומדת לה זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, אזי יוארך לה המועד להגשת בקשת רשות ערעור. זאת לאור נסיבות המקרה ו"טענותיה הקשות של המערערת, טענות של תרמית, הונאה, זיוף מסמך וכן היעדר סמכות עניינית...".

המשיבים מתנגדים להשגה וכן לבקשה להארכת מועד, וטוענים כי בית המשפט העליון כלל אינו הערכאה המתאימה לדון בהליך השגה על החלטת כבוד רשמת בית המשפט המחוזי.

אכן כך.

ההליך הערעורי שאותו חפצה המבקשת להגיש נסב על החלטת כבוד רשמת בית המשפט המחוזי מיום 28.3.2011. בהחלטה זו דחתה כבוד הרשמת בקשה לביטול פסק-הדין שבו אושר פסק-בורר. המבקשת טוענת כי ההחלטה מיום 28.3.2011 היא "פסק-דין סופי". אין ממש בטענה זו. כלל מוש רש הוא כי החלטה בבקשה לביטול פסק-דין היא "החלטה אחרת", וזאת בין אם הבקשה נתקבלה ובין אם נדחתה (ראו למשל אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 377-376 (מהדורה עשירית, 2009)). הנימוק שהובא בעניין זה, ככל שמדובר בהחלטה הדוחה בקשה לביטול פסק-דין, הוא שאין בהחלטה כזו כדי לשנות את הזכויות שלגביהן כבר פסק בית המשפט (ע"א 197/83 בצלאל נ' שפרינגר , פ"ד לז(4) 99, 104-103 (1983)). במילים אחרות, מדובר בהחלטה שניתנה לאחר תום הדיון ועניינה המשך קיומו של פסק הדין (ע"א 39/83 עיזבון אלראי נ' ליברמן , פ"ד לח(4) 428 (1984)).

יובהר, כי איני רואה צורך להידרש במסגרת ההליך שלפניי לטענת המשיבים כי כלל לא ניתן לבקש ביטול פסק-דין במעמד צד אחד בנסיבות מהסוג שלפניי (אישור פסק-בורר בהיעדר הגשת בקשה לביטולו במועד הקבוע לכך בדין). החשוב לענייננו הוא שללא ספק פסק-הדין ניתן ביום 9.2.2011, ואילו ההחלטה מיום 28.3.2011 בבקשה לביטול פסק-דין – היא ההחלטה שעליה חפצה המבקשת להשיג – נחשבת "החלטה אחרת". מסקנה זו די בה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענה של המבקשת כי עומדת לה זכות ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה. שהרי, ערכאת הערעור על החלטות של רשם בית המשפט המחוזי שאינן פסק-דין היא שופט של בית המשפט המחוזי, וזאת בין אם מדובר בהחלטה לפי חוק הבוררות ובין אם לאו (ראו סעיף 96 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; רע"א 3667/91 יובל גד בע"מ נ' שיכון עובדים בע"מ , פ"ד מו(1) 188 (1991)). ברור אפוא כי יש לדחות את ההשגה על סירובה של המזכירות לקלוט את ההליך, וכן יש לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה.

בשולי הדברים אציין כי טענת המבקשת שלפיה החלטת כבוד הרשמת נחליאלי-חיאט אינה כפופה להוראת סעיף 38 לחוק הבוררות אין בה ממש, ולעניין זה ראו הפרשנות המרחיבה לסעיף 38 ויישומה בפסיקה: ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר , פ"ד נז(5) 933 (2003); בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (לא פורסם, 25.9.2006); רע"א 169/10 באבאזדה נ' באבאזדה (לא פורסם, 28.3.2010); רע"א 5125/10 מריסאת נ' עו"ד אבו יונס (טרם פורסם, 27.2.2011); רע"א 9723/10

ד"ר וינברג נ' רייסנר (טרם פורסם, 3.2.2011)).

ההשגה נדחית אפוא. כך גם הבקשה להארכת מועד. המשיגה-המבקשת תשלם לכל אחד מן המשיבים שכר-טרחת עורך-דין בסך של 2,500 ₪.