בש"א 3972/99 משה זקן נ. טובה אלברטל

זוהי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר ניתן ביום 31.3.99, בהעדר הצדדים. תאריך ההמצאה המדוייק לא צויין בבקשה, אולם נאמר כי פסק הדין נשוא הערעור נשלח אל מבקש 1 בפקסימיליה על ידי בא כוחו הקודם רק באמצע חודש אפריל 1999, והגיע לידיו רק בסוף חודש אפריל. לא נאמר דבר באשר למסירת פסק הדין למשיב 2. הבקשה להארכת המועד הוגשה ביום 15.6.99.

הנימוק העיקרי לבקשה הוא מחלתו של מבקש 1, חולה סרטן, אשר, על פי הנטען, היה מאושפז לסירוגין בבית חולים בתקופה הרלוונטית לערעור, באופן שמנע ממנו להתפנות ולטפל בעניין זה. באשר למבקש 2 (אחיו של מבקש 1) נטען, כי היה מעורב בהליכים באופן פאסיבי בלבד, ולא יכול היה לטפל בערעור בעצמו ולבדו.

בנוגע למבקש 2, ברור על פני הדברים כי אין מקום להיעתר לבקשה. עובדת היותו פאסיבי, אף אם היא נכונה, אינה מהווה נימוק להארכת המועד, במיוחד כשמדובר במועד הקבוע בחיקוק, ונדרש טועם מיוחד כדי להאריכו.

המשיבה, בתגובתה לבקשה, התנגדה להאריך את המועד גם לגבי מבקש 1. לטענתה, היה על מבקש זה (להלן בהמשך: המבקש) לתמוך את בקשתו בחוות דעת רפואית. עוד היא טוענת כי מן המסמכים הרפואיים שצורפו עולה, כי בתקופה הרלוונטית פגשו בא כוח המשיבה ובנה מספר פעמים במבקש, בבית קפה ובלשכת רישום המקרקעין, כך שאין ממש בטענה כי מחלתו מנעה ממנו להגיש את הערעור. כן נטען, כי במהלך אותה תקופה ניהלו המבקשים עם המשיבה משא ומתן לפריסת החוב, וצורף מכתב בא כוח המבקשים אז מיום 28.4.99, המעיד על כך.

נראה לי כי בכל הנוגע להוכחת מצבו הרפואי של המבקש, די במסמכים שצורפו לבקשה. מחלתו הקשה של המבקש מתוארת במסמכים, באופן הניתן להבנה גם על ידי הדיוט, ןאינה שנויה במחלוקת.

מן המסמכים הרפואיים עולה, כי בתקופה שלאחר מתן פסק הדין ועד הגשת בקשה זו היה המבקש מאושפז בין הימים 15.4.99-27.3.99, וברור שאין בתקופה זו כדי להצדיק איחור של כחודשיים ויותר בהגשת הערעור. אמנם הייתי נוטה להכיר גם בתקופה בה לא היה מאושפז כמצדיקה הארכת המועד, כיוון שמן המסמכים הרפואיים עולה, כי בתקופות אלו קיבל המבקש טיפולים שונים, וניתן להניח כי ראשו וליבו לא היו נתונים דווקא לנושא הגשת הערעור. אף על פי כן, אינני מוצאת לנכון להאריך את המועד במקרה זה:

ראשית, מדובר בתקופה ארוכה יחסית של למעלה מחודשיים. בתקופה זו התגבשה זכותה של המשיבה שלא להיות מוטרדת עוד בעניין נשוא הערעור, וזכות זו הלכה והתחזקה ככל שחלפו הימים.

שנית, העובדה שבמלך אותה תקופה ניהלו המבקשים (גם אם באמצעות בא כוחם) משא ומתן באשר לאופן תשלום החוב, והמבקש נראה בלשכת רישום המקרקעין, מלמדת כי מצבו הרפואי של המבקש לא מנע ממנו לטפל בענייניו השונים.

נראה, איפוא, כי ההחלטה להגיש ערעור באה בעקבות שינוי בדעתם של המבקשים, ולא בשל מצבו הרפואי של מבקש 1.

נוכח כל האמור, אני דוחה את הבקשה.