בש"א 3995/12 יהודה כהן נ. בנק לאומי לישראל בע''מ

לפניי בקשה להארכת מועד.

כנגד המבקש ניתן פסק-דין בשנת 1992, זאת לאחר שלא הגיש בקשת רשות להתגונן. כעבור 20 שנים כמעט – בשלהי שנת 2011 – הגיש המבקש לבית משפט השלום בקשה לביטול פסק-הדין, בטענה כי זה נמסר לו רק בחודש יוני 2011. בית משפט השלום דחה את הבקשה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. אף זו נדחתה. עתה חפץ המבקש להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי אולם פנה לבית משפט זה באיחור.

לטענת המבקש, שאינו מיוצג, סיבת האיחור היא אי-ידיעת הדין, לאמור: סברתו כי עומדים לרשותו 45 ימים להגשת ההליך, וכי יום העצמאות אינו נספר. דא עקא, שהבקשה אינה מצביעה על מאמציו של המבקש לבירור המועד הנכון להגשת ההליך – ולוּ במישור הסובייקטיבי (ראו בש"ם 6229/11 דון-יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (לא פורסם, 10.1.2012)); יש לציין כי במקרה זה, נוכח האיחורים עד כה, מאמצים כאלה היו מתבקשים באופן מיוחד. זאת ועוד, למקרא נימוקיו של בית המשפט קמא ניכר כי סיכויי ההליך ב"גלגול שלישי", על פני הדברים, נמוכים ביותר.

לאור זאת, חרף העובדה שמדובר באיחור שאינו גדול, לא מצאתי "טעם מיוחד" למתן ארכה. לכן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.