בש"א 4107/18יצחק סמדר נ. מדינת ישראל משרד האוצר-הרשות לזכויות ניצולי שוא

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.1.2015 בע"ו 12579-11-14 (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין נדחה ערר מטעם המבקש על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק ). המשיבה מתנגדת לבקשת הארכה.

2.

בתמצית שבתמצית אציין כי המבקש הוכר כנכה רדיפות הנאצים מכוח החוק, ומשכך היה זכאי לגמלה חודשית. בשנת 2013 אישרה המשיבה את בקשת המבקש להמיר את הגמלה החודשית במענק חד פעמי, אשר שולם למבקש. זמן קצר לאחר מכן פנה המבקש בבקשה לבטל את ההחלטה המאשרת את המרת הגמלה במענק חד פעמי. בקשה זו נדחתה. על החלטה אחרונה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, וזו נדחתה על הסף ביום 27.3.2014 מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת ערר לוועדת עררים שהוקמה מכוח החוק (בג"ץ 8842/13, להלן: העתירה ). ואכן, בעקבות דחיית העתירה הגיש המבקש ערר לוועדת העררים . הערר נדחה ביום 30.10.2014, והמבקש המשיך והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה כאמור ביום 20.1.2015, תוך שבית המשפט ציין כי נוכח הוראתו הברורה של סעיף 15 לחוק, לא ניתן לבטל את ההחלטה בעניין המרת הגמלה. בהקשר זה ציין בית המשפט כי "למעשה בערעורו בפנינו עותר המערער לכך שאנו נעניק לו הענקה שהמחוקק שלל אותה בחוק, ולמרבה הצער לא נוכל להיעתר לבקשתו". על פסק זה מעוניין המבקש להשיג.

למען שלמות התמונה אציין כי ביום 2.2.2015, בסמוך לאחר מתן פסק הדין, הגיש המבקש בקשה נוספת במסגרת העתירה (אשר נדחתה כזכור עוד קודם לכן), ובגדרה ניסה לתקוף את פסק הדין. בקשתו נדחתה ביום 10.2.2015, תוך שנקבע כי על המבקש לנקוט הליך השגה מתאים על פי דין.

3.

בחודש פברואר 2017 פנה המבקש ללשכה לסיוע משפטי בבקשה כי תייצגו במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק הדין. בהמשך אותה שנה נעתרה הלשכה לסיוע משפטי לבקשת הייצוג ומינתה עורך דין שייצגו בהליך. ואולם, ביום 3.5.2018 - עוד טרם שהוגש הליך כלשהו - הודיעה הלשכה לסיוע משפטי כי הוחלט להפסיק את הייצוג וזאת מחמת "חוסר סיכוי משפטי". בקשת הארכה שלפניי (בצירוף בקשת רשות הערעור גופה) הוגשה ביום 24.5.2018.

4.

לטענת המבקש, אשר אינו מיוצג בהליך דנן, הצורך במתן ארכה נעוץ בסחבת בטיפול בעניינו על ידי הלשכה לסיוע משפטי. המבקש מוסיף ומציין כי לאחר שנודע לו על ביטול הייצוג, פנה למספר גורמים בעניין.

ביום 14.8.2018 הגישה המשיבה תשובה לבקשת הארכה, בגדרה ציינה כי היא מתנגדת למתן הארכה המבוקשת. זאת, נוכח משכו של האיחור ובשים לב לסיכוייה הנמוכים של בקשת רשות הערעור.

5.

לאחר שבחנתי בקפידה את טענות הצדדים על רקע אמות המידה החלות בעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להיעתר לבקשת הארכה (לעניין אמות המידה לבחינת בקשות להארכת מועד להגשת הליכים ערעוריים ראו למשל, בש"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עלייה (10.12.2013); בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המסים (14.3.2011)).

6.

כאמור, פסק הדין ניתן ביום 20.1.2015 ואילו בקשת הארכה הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר מכן, ביום 24.5.2018. בנסיבות העניין, מוכן אני להניח לטובת המבקש כי אין מקום לזקוף לחובתו את פרק הזמן שממועד הגשת בקשת הייצוג ללשכה לסיוע משפטי (בחודש פברואר 2015) ועד למועד הגשת בקשת הארכה (24.5.2018). ואולם אף אם אצא מנקודת הנחה מקלה כאמור, לא יהיה בכך כדי להועיל למבקש. זאת, מאחר שאין לפניי כל הסבר מדוע השתהה המבקש משך פרק זמן של כשנתיים ימים ממועד מתן פסק הדין ועד למועד הגשת בקשת הייצוג. ודוק: תהייה זו מתעצמת על רקע העובדה שבסמוך לאחר מתן פסק הדין פנה המבקש לבית המשפט הגבוה לצדק, וזה הפנה את המבקש להגיש הליך מתאים על פי הדין.

7.

עסקינן אפוא באיחור ניכר וארוך עד מאד. לאחר תקופה כה ממושכת יש ליתן משקל ממשי לעיקרון הסופיות ולאינטרס הציבורי בדבר ניהול יעיל ותקין של המשאבים השיפוטיים, כמו גם לאינטרס ההסתמכות של המשיבה. לאיחור ממושך זה מתווסף הנתון שלאחר עיון מדוקדק בחומר שבתיק, נחה דעתי כי סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור - נמוכים.

8.

אכן, בקשת רשות הערעור אותה מעוניין המבקש להגיש עוסקת בהפעלת סמכות של רשות לפי חוק סוציאלי. בקשות ארכה להגשת הליכים ערעוריים מעין אלה נבחנות באופן מקל יותר מבקשות ארכה להגשת הליכים ערעוריים אחרים (עניין מדהנה לעיל, פיסקה 11). ואולם, "[...] אין להבין מן האמור כי יש להיעתר כעניין שבשגרה לבקשות של פרט להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על הפעלת סמכות הרשות לפי חוק סוציאלי. הכוונה היא שלמהות ההליך יוקנה משקל ראוי בגדר מכלול השיקולים הרלוונטיים שיש לאזן ביניהם ולהכריע בשאלה אם הוצג 'טעם מיוחד' המצדיק הארכת מועד" ( שם , שם).

ואמנם, נוכח משקלם המצטבר של השיקולים אשר פורטו לעיל, דומני כי הכף נוטה לעבר דחיית בקשת הארכה וזאת חרף מהות ההליך ועל אף האמפתיה והאהדה למבקש.

9.

התוצאה היא כי בקשת הארכה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.