בש"א 4125/05 פלוני נ. מרדכי לחוביץ

המערער הגיש, לבית משפט זה, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור; כמו-כן, הגיש לבית המשפט קמא בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר. כבוד הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ הורתה שההכרעה בעניין הארכת המועד תיעשה לאחר שתינתן החלטה בבקשה המונחת בפני בית המשפט קמא. משניתנה החלטה אחרונה זו – ובקשת המערער לביטול פסק הדין נדחתה – שב עניין הארכת המועד והונח בפני כבוד הרשם י' מרזל. כבוד הרשם קבע כי הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה באיחור, ומשכך, אין בתקנה 398א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 כדי לסייע למערער; "שאם לא כן" – כך דברי כבוד הרשם – "יוכל בעל הדין להאריך את המועד בדרך מלאכותית על-ידי הגשת בקשת ביטול בכל עת שיחפוץ, ועם דחייתה לערער על פסק הדין עצמו בלא קשר למועד הגשת הערעור". בנסיבות אלה, כך קבע כבוד הרשם, היה על המערער להצביע על טעמים מיוחדים לאיחור. הוא לא עשה כן – כל שנטען בתצהיר היה שבא-כוחו התרשל. כבוד הרשם הטעים כי "לא ברור אימתי ידע המבקש על ההחלטה, מה עשה בכדי לפעול לביטולה או לערער עליה, ובמה באה לידי ביטוי ההתרשלות האמורה". סוף דבר, החליט כבוד הרשם לדחות את הבקשה להארכת מועד.

על כך מלין המערער בפני. הוא שב ומטיל את האחריות למחדלים בניהול ההליך, ובכלל זה, לאיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק-דין, על בא-כוחו הקודם. לדבריו, הוא החל לפעול לביטול ההחלטה ולערעור עליה מיד כשנודע לו אודותיה. הוא סבור כי ניתן לפצות את המשיבים על נזקם באמצעות פסיקת הוצאות.

דין הערעור להידחות. המערער אינו משיג על קביעתו העקרונית של כבוד הרשם, ביחס לתקנה 398א(א) הנ"ל. תקנה זו קובעת כי "המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד... שהוגשה לגביה בקשת ביטול... יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול". בצדק קבע כבוד הרשם, כי הגשת בקשה לביטול באיחור אין בה די כדי להקים, מניה וביה, הארכת מועד סטטוטורית להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור; נראה, כי במקרה כזה רק אם תינתן הארכת מועד להגשת הבקשה לביטול, תקום תחולה לתקנה 398א(א). בענייננו, כך עולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה באיחור והמערער אף לא עתר להארכת מועד. כבוד הרשם שחם הוסיף וציין כי גם בפניו לא הוצג טעם מיוחד המצדיק את האיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק-דין, ולא מצאתי בטענות המערער עילה להתערב במסקנה זו.

אין אפוא עילה להתערב בהחלטת כבוד הרשם והערעור נדחה, אפוא. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.