בש"א 4151/00 אליסף קראדי נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בערעור פלילי. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.בשל דקירת אדם בירכו, שכתוצאה ממנה מת הקרבן, הורשע העותר בבית המשפט המחוזי בעבירת הריגה, בניגוד לסעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. בערעורו על ההרשעה טען סניגורו, בין היתר, כי לא הוכח שעובר למעשה הדקירה היה העותר מודע לאפשרות מותו של המנוח. בדחותו טענה זו כתב בית המשפט בפסק הדין:

"... מוכנים אנו להניח, מבלי לפסוק, שעבירת ההריגה כוללת יסוד של מודעות לאפשרות של מות הקרבן; אך אנו סבורים שהדקירה בירך, שהיתה עמוקה וקשה, יכולה היתה ללמד על מודעותו של (העותר) לאפשרות מותו של הקרבן".

3.בעתירה שלפניי מבקש העותר להעמיד לדיון נוסף שתי שאלות: האחת, האם בעבירת הריגה נדרשת מודעות לאפשרות מותו של הקרבן, או שמא מספיקה מודעות לאפשרות גרימת חבלה? והשניה, מהי רמת המודעות לאפשרות גרימת מותו של אדם, הנדרשת לצורך הרשעתו בעבירת הריגה? בעתירה נטען, שבפסק הדין שלערעור נמנע בית המשפט מלהכריע בשאלה הראשונה, שגם בפסיקה קודמת לא נפלה לגביה הכרעה ברורה. לאור זאת, מבקש העותר להעמיד את השאלה לדיון נוסף על-מנת שתיקבע לגביה הלכה מחייבת.

טענה זו דינה להידחות. השאלה האמורה, בה מבקש העותר להביא לפסיקת הלכה, נדונה בכמה פסקי-דין. הדעה הרווחת בפסיקה היא, שאכן נדרשת מודעות לאפשרות גרימת המוות (ראו: ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, כרך 99(1) 474; ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני , תקדין-עליון כרך 99(2) 559; דעת השופט בך בע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(1) 265; ע"פ 2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, כרך 95(4) 120). אך הובעה גם דעה שונה (ראו דעת השופטת שטרסברג-כהן בפרשת פרידמן , ע"פ 1713/95 הנ"ל). על כל פנים, ולאור עמדת בית המשפט בפסק הדין נשוא ענייננו, ניתן, לכאורה, להסכים שהשאלה עודנה טעונה הכרעה. דא עקא, שבעניינו של העותר הכרעה כזאת אינה דרושה; שהלוא בבואו להכריע בדבר צדקת הרשעתו בעבירת הריגה, הניח בית המשפט שלערעור, לטובת העותר, שהגדרת העבירה אכן כוללת יסוד של מודעות לאפשרות מותו של הקרבן. משנמנע בית המשפט מפסיקת הלכה בשאלה האמורה, ממילא אין בפסק-דינו משום חשיבות, חידוש, או קשיות, העשויים להעמיד עילה לקיום דיון נוסף (ד"נ 4148/91 אמסטר נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, כרך 91(3) 856; ודנג"ץ 8696/99 חדד נ' שר הבריאות ואח' [טרם פורסם]).

4.כאמור, מבקש העותר להעמיד לדיון נוסף גם את השאלה, מהי רמת המודעות לאפשרות גרימת מותו של אדם, הנדרשת בעבירת הריגה. לעניין זה נטען בעתירה, כי הקביעה בפסק הדין שלערעור, שחומרת הדקירה בירכו של הקרבן יכולה ללמד על מודעותו של העותר לאפשרות שהקרבן ימות, עומדת בסתירה לדעת הרוב בפרשת פרידמן

(ע"פ 1713/95 הנ"ל), שם הסיק בית המשפט אודות קיומה של מודעות מצירוף מעשים, שזולת דקירה בירך כלל גם דקירה בחזה והפקרה.

בטיעון זה אין מאומה. השאלה אם מערכת עובדות מסוימת עשויה להוות ראיה להתקיימות היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, אינה נושא לקביעה הלכתית אלא עניין להכרעה שיפוטית קונקרטית, המתייחסת לנסיבותיו של מקרה נתון. מעבר לצורך יצוין, כי שאלת רמת המודעות הנדרשת כלל לא נדונה בפסק הדין שלערעור; ומשלא נדונה פשיטא שאין מקום להעמידה לדיון נוסף (דנ"פ 1052/99 שוקר נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון, כרך 99(2) 249; וכן דנ"א 3231/00 ש' מדעי ואח' נ' מ' מדעי ואח' [טרם פורסם]).

5.העתירה נדחית.