בש"א 4201/11 עו"ד לילוף יוסף נ. בנק אגוד לישראל בע"מ

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, עד לאחר שתינתן החלטה בבקשה לביטול פסק-הדין שעליו חפץ המבקש להשיג.

דין הבקשה להידחות.

ככלל, האפשרות להגיש בקשה לביטול פסק-דין – מקום שבו ניתן במעמד צד אחד – מעוגנת בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:

התקנות ). במקום שבו מוגשת בקשה כזו, קובעת תקנה 398א לתקנות הארכת מועד סטטוטורית, כך שמרוץ הזמן להגשת ערעור יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול. יובהר עם זאת, כי אין בעצם הגשת בקשה לביטול פסק-דין כדי להקים את המנגנון הקבוע בתקנה 398א לתקנות, והדבר תלוי בין היתר בכך שבקשת הביטול אינה בקשת סרק או כזו שתכליתה העיקרית לעכב את ההליכים או לעקוף את מגבלת הזמן להגשת ערעור (ראו בש"א 9371/10 עזבון סלאמה נ' משרד הביטחון (לא פורסם, 23.2.2011)).

בענייננו, ספק רב אם המבקש עצמו מעגן את בקשתו בתקנה 201 לתקנות (שכלל אינה נזכרת בבקשה לביטול פסק-דין ובבקשה שלפניי), אך בשלב זה וכל עוד הבקשה לביטול פסק-דין תלויה ועומדת לפני בית המשפט המחוזי, אינו רואה לקבוע דבר לגבי מהותה ולגבי סיכוייה.

לצורך הבקשה שלפניי, ולאחר עיון בטענות הצדדים וכן בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי המצביע על ריבוי ההליכים שבהם נקט המבקש לרבות בקשות לביטול פסק-דין, אומר כך: ככל שהמבקש יטען בעתיד כי קמה בעניינו תחולה לתקנה 398א, הדבר יתברר בבוא העת. אך לעת עתה, איני מוצא לנכון להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי על-בסיס הנימוק של הגשת בקשה לביטול פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. זאת בשים לב לכך שהאפשרות להגיש בקשה לביטול פסק-דין נועדה בעיקר למצבים שבהם ניתן פסק-דין במעמד צד אחד (שאז כאמור חלה תקנה 398א), אך לא נועדה כלל-וכלל ליצור כפל הליכים ולשמש כסות ל"ערעור מקדים" בתוך הערכאה שנתנה את פסק-הדין.

התוצאה היא שהבקשה נדחית. המבקש יישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב בסכום של 3,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.