בש"א 4317/98 בנק מרכנתיל דיסקונט נ. טישלר איבט כוכבה

המועד האחרון להגשת הערעור במקרה זה חל ביום 30.6.98.

בתאריך 28.6.98 עדיין לא היה כתב הערעור מוכן (לאחר שעבר בין ידיים שונות במשרד בא כוח המבקש). עו"ד נריה כהן, אשר טיפל בהכנת הערעור, יצא באותו יום לשרות מילואים. עו"ד כהן לקח עימו את החומר הרלבנטי למקום שרותו במילואים, והיה אמור למחרת היום לשלוח את הודעת הערעור למשרדו עם שליח מיוחד. ככל הנראה ארעה תקלה בענין זה, ואז נחלץ עו"ד יואב מוזר למשימה והשלים את הכנת הערעור ביום 1.7.98. ממועד זה ואילך ניסה בא כוח המבקש להשיג הסכמתו של בא כוח המשיבות לקבלת אורכה להגשת הערעור, ומשזו בוששה לבוא הוגשה הבקשה להארכת המועד בתאריך 7.7.98.

איני רואה להאריך את המועד להגשת הערעור במקרה זה.

אבאר עמדתי: עיון בהשתלשלות העניינים שתוארה לעיל מעלה, כי הגשת הערעור במועד או לפחות הגשת בקשה להארכת המועד להגשתו לפני שהוחמץ, היתה אפשרית. מכאן, שהאיחור שארע איננו נעוץ בנסיבות שלא היו בשליטת המבקש אלא בנסיבות בהן האיחור היה יכול להימנע (ראה: ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353, 358).

העובדה שהכנת הערעור הושארה ל"רגע האחרון" לא היתה מעשה סביר ונבון. הוא הדין בפתרון שנמצא לפיו יקח עימו עו"ד כהן את התיק לשרות מילואים ביום 28.6.98 על מנת שיכין שם את הודעת הערעור, אשר תוחזר למשרדו ותוגש לבית המשפט העליון עד ליום 30.6.98. פתרון זה כרוך בסיכונים ומועד לכישלון. ואכן, לא ברור אם הודעת הערעור הוכנה במועד, כיצד הועברה למשרד, מיהו אותו "אדם מיחידתו" של עו"ד כהן שנשלח עם החומר, מדוע נכשלה העברת החומר, מדוע הכין עו"ד מוזר את הודעת הערעור אם זו הוכנה כנטען על ידי עו"ד כהן, וכיוצא באלה תהיות. בכל מקרה, התוכנית לפיה תוך יומיים תוכן הודעת הערעור בזמן שרות המילואים, תוחזר למשרד ותוגש לבית המשפט איננו פתרון מוצלח מדעיקרא, ועובדות הבקשה יוכיחו. בנסיבות שארעו, שומה היה על בא כוח המבקש להערך להכנת הערעור בתחומי המשרד ולהעביר המשימה מעו"ד כהן לעורך-דין פנוי אחר. לא יתכן לסמוך על עו"ד היוצא למילואים שישרת במילואים ויעבוד כעורך דין בעת ובעונה אחת.

ענין נוסף הוא אי הגשת הבקשה להארכת מועד לפני חלוף המועד האחרון להגשת הערעור. על פי העובדות שתוארו, כבר ביום 29.6.98 התחוור לבא כוח המבקש, כי הודעת הערעור איננה מוכנה והיא לא תוגש במועד. באותה עת טרם

חלף המועד האחרון להגשת הערעור, ובא כוח המבקש יכול היה לבקש הארכת המועד מן הנימוקים המובאים בבקשה שבפני. לו עשה המבקש כן, היה בכך כדי להעמיד את המשיבות על כך שבדעתו לערער על פסק דינה של הערכאה הראשונה. באותה עת טרם הבשילה הזכות הדיונית של המשיבות שלא להיות מוטרדות עוד בגין ההליך מושא הבקשה, ועובדה זו היתה יכולה לסייע למבקש לקבל אורכה. העובדה שהמועד האחרון הוחמץ עומדת עתה לרועץ למבקש, שכן עתה עליו להתגבר על משוכת אותה זכות דיונית של המשיבות אשר קמה להן לאחר שחלף המועד האחרון להגשת הערעור.

עוד יש להעיר, כי לא מובן גם מדוע ראה המבקש להמתין עד ליום 7.7.98 ולהגיש את הבקשה להארכת מועד רק לאחר שהמשיבות סרבו להסכים לבקשת האורכה. הוא היה יכול לעשות כן מייד, בלי להמתין לקבלת עמדת המשיבות, וענין אחרון זה היה מתברר לאחר הגשת הבקשה.

בנסיבות אלה החלטתי לדחות את הבקשה. המבקש ישא בשכר טירחת המשיבות ובהוצאות בסכום כולל של 2,000 ש"ח.