בש"א 4340-23 בש"א 4340-23

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בהליך שראשיתו בבית משפט לענייני משפחה.

המבקשת טענה כי האיחור נובע מטעות של בא-כוחה אשר לא ידע שהתקופה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה היא 30 ימים כפי שנקבע בתקנה 45(ב) לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020 (להלן: תקנות בית משפט לענייני משפחה), ולא 60 ימים, כפי שנקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין). לטענת המבקשת, הארכת המועד נחוצה על מנת שלא ייגרם לה עיוות דין, וזאת על רקע פסיקת בית המשפט קמא כי תוכל לגבות הפרשי הצמדה, אך לא הפרשי ריבית. עוד טענה המבקשת כי המשיב הגיש נגדה תביעה חדשה, ובנסיבות אלה המשיב ידע שתגיש בקשת רשות ערעור ולא הייתה לו ציפייה לסופיות ההליך.

המשיב התנגד לבקשה. לטענתו, נוכח החלטות שניתנו בבית משפט זה בבקשות דומות, הבקשה דנן אינה מגלה טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכת המועד המבוקשת. לגבי סיכויי ההליך נטען שהמקרה דנן אינו בעל חשיבות ציבורית או משפטית, מפני שבית המשפט קמא קבע כי המבקשת מנועה מלגבות ריביות מפני שישנה על זכויותיה.

עיינתי בבקשה ובתשובה. אכן, כפי שציין המשיב, בית משפט זה חזר ושנה כי לאור חלוף הזמן מאז הותקנו תקנות בתי המשפט לענייני משפחה ותקנות סדר הדין, פוחתת ההצדקה להכרה בטעות שנפלה בהכרת הדין בתור טעם מיוחד להארכת מועד (ראו, למשל, ער"א 5728/22 פלונית נ' פלוני (7.9.2022)). עם זאת, לצד האמור יש לבחון גם את סיכויי הערעור ואם יש בהם כדי להטות את הכף. בעניין הנוכחי, לאחר עיון בבקשת רשות הערעור לא שוכנעתי כי סיכויי ההליך הם נמוכים במידה כזו שתצדיק את דחיית הבקשה. מבלי לקבוע מסמרות מראש, סבורתני כי בשלב זה לא ניתן לשלול את טענת המבקשת כי בקשת רשות הערעור מעוררת שאלה החורגת מתחומי ההליך הנוכחי. לזאת יש להוסיף כי המבקשת טענה שהמשיב ידע שבכוונתה להגיש בקשת רשות ערעור, וטענה זו לא הוכחשה.

במכלול נסיבות אלה, מצאתי להיעתר לבקשה. בקשת רשות הערעור תתקבל במועד הגשתה.

המזכירות תפתח תיק מתאים, תתייק בו את בקשת רשות הערעור ואת החלטתי זו, ותמשיך טיפול כמקובל.