בש"א 4491/00 תרצה דדון נ. גאולת הכרך בע''מ

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.המשיבה זכתה במכרז של מינהל מקרקעי ישראל לפיתוח שטח בצפת הכולל דירה בה מתגוררים המבקשים. על פי ההסכם נשוא המכרז זכאית המשיבה לתבוע את סילוקם של מסיגי גבול ופולשים. לפיכך הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד נגד המבקשים. רשמת בית משפט השלום בעפולה (כב' הרשמת ג' באסול) דחתה את בקשת המבקשים להתגונן כנגד תביעה זו - בקשה שהתבססה על הטענה כי המבקשים מתגוררים בדירה האמורה מכח רשות שנתנה להם מי שהיתה דיירת מוגנת בדירה. לעניין זה קבע בית המשפט, כי המבקשים לא הציגו כל ראייה לכך ולא היו בידם כל מסמכים המאשרים את טענתם. מה גם שהמבקש עבר להתגורר בדירה, לפי הודאתו, רק לאחר פטירת הדיירת המוגנת. לפיכך, קבע בית משפט השלום כי המדובר בהגנת בדים שכל מטרתה היא דחיקת הקץ. משנדחתה בקשת הרשות להתגונן ניתן פסק דין כנגד המבקשים. ערעורם נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא י' אברמוביץ, כב' סגן הנשיא מ' בן-דוד וכב' השופט נ' ממן) מכח תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות).המבקשים היו מיוצגים בשתי הערכאות הקודמות.

2.בבקשה שבפני (שהוגשה ביום 22.6.00) טוענים המבקשים (שאינם מיוצגים עתה, הגם שהתצהיר התומך בבקשה נחתם בפני עורך הדין שייצגם בשתי הערכאות הקודמות והגם שבקשתם נתמכת בטיעון משפטי), כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הובא לידיעתם ביום 21.5.00 ונשלח אליהם מספר ימים לאחר מכן. לטענתם, ילדה המבקשת מס' 1 ימים ספורים קודם לכן ב- 17.5.00) והמבקש מס' 2, הסובל מליקויים נפשיים, לא היה מסוגל להתמודד עם פסק הדין. עוד טוענים המבקשים, כי איחורם הוא בן יום אחד בלבד וכי הותרת פסק הדין על כנו תסב להם נזק רב - נוכח נסיבותיהם האישיות הקשות.

3.המשיבה מתנגדת לבקשה. ראשית, היא טוענת כי המבקשת מס' 1 הורשעה זה מכבר (ב - 21.8.97, לפי הודאתה) בפלישה לדירת המחלוקת ובהסגת גבול. כך שטענותיה וטענות המבקש מס' 2 הן חסרות בסיס. שנית, היא טוענת, כי בקשת רשות הערעור נשוא הבקשה שבפני (כמו גם הבקשה עצמה) אינה אלא נסיון נוסף לדחיית הקץ והמשך ישיר לבקשות דחייה רבות שהגישו המבקשים במהלך הדיון. שלישית היא טוענת, כי איחורם של המבקשים אינו איחור של יום אחד (שאף הוא איחור), אלא איחור של מספר ימים, שכן פסק הדין (שניתן בהיעדר הצדדים ביום 15.5.00) הומצא לבא כוחם של המבקשים קודם למועד בו נמסר להם. אלא שהמבקשים בחרו להתעלם מיסוד זה.

4.דין הבקשה להידחות. המועד להגשת בקשת רשות ערעור קבוע בתקנות. ככזה, טעונה הארכתו "טעם מיוחד" (וראו תקנה 528 לתקנות). המבקשים לא הציגו טעם כאמור. הומצא אמנם אישור על כך שהמבקשת מס' 1 ילדה ביום 17.5.00. אך לא הומצא כל אישור רפואי על כך שנבצר ממנה לעסוק בנושא בקשת רשות הערעור לאחר שנודע למבקשים דבר מתן פסק הדין. מה גם שהמבקש מס' 2 הוא החתום על הבקשה ועל התצהיר התומך בה (באשר למבקש הומצא אמנם תיעוד רפואי המעיד על מצבו אלא שבתיעוד זה אין כל קביעה בדבר נכות ממנה הוא סובל לטענתו) ושהטיעון התומך בבקשה נחזה כמי שנכתב על ידי משפטן. האיחור בהגשת בקשת רשות הערעור עולה, ככל הנראה (ובהיעדר הצהרה ברורה לעניין זה) על יום אחד (מה גם שגם איחור של יום אחד הינו "איחור" - וראו: ע"א 769/79 מועלם נ' מטא , פ"ד לה(1) 375; ב"ש 359/80 נאור נ' נאור , פ"ד לה(2) 232; ב"ש 1038/35 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' גלבוע חברה לבנין ועבודות עפר בע"מ , פ"ד מ (1) 57). בהיעדר טעם מיוחד כאמור, לא עלה בידי המבקשים לרפאו ולגבור על עניינה של המשיבה להביא את המחלוקת בינה לבין המבקשים לכלל סיום. למעלה מן הצורך, יצויין כי סיכויי בקשת רשות הערעור, אפילו הוגשה במועד, היו, למירב, קלושים: כאמור לעיל, הודתה המבקשת מס' 1 ואף הורשעה בפלילים בהסגת גבול לדירת המריבה. טענות המבקשים נדונו ונדחו (למעשה - על הסף) בשתי ערכאות. הסיכוי שערכאת ערעור שני תשוב ותידרש לעניין הוא מועט ביותר (וראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). טיעונם המשפטי של המבקשים (ולפיו יש לראותם כ"קרובי" הדיירת המוגנת המנוחה - שהיתה שכנתם ואשר בינה לבין המבקשים לא התקיימה כל זיקה משפחתית) אף הוא אינו רב סיכוי - אפילו היה בית המשפט העליון נכון לשמעו. אכן, כפי שעולה מן הבקשה, מצבם של המבקשים הוא קשה ועגום. אולם, למרבה הצער, אין בו כדי להצדיק התעלמות מסדרי הדין ומתן אפשרות להגשת הליך הנחזה על פניו כהליך עקר.

הבקשה להארכת מועד נדחית איפוא. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.