בש"א 4491/98 קופת חולים מכבי נ. אברהם חכם

ההנחה העובדתית שביסוד פסה"ד בע"א 3622/96 היא, כי המשיב הראשון, הלוקה בשכלו, איננו מסוגל מן הבחינה השכלית לדאוג לענייניו, והוא לא עשה כן עד להגשת התביעה נגד המבקשת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.א. 273/95). בית המשפט קבע, כי קיימת הצדקה להשעות את מירוץ ההתיישנות כאשר ליקוי שכלי ממנו סובל התובע גורם לכך שהוא איננו מסוגל לדאוג לענייניו ולממש את זכויותיו. בית המשפט החליט, איפא, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום 20.1.94, שאז מונו המשיבים 2 ו3- כאפוטרופסים למשיב הראשון.

בבקשה שבפני נטען, בין היתר, כי בסמוך לאחר שניתן פסק הדין בערעור התברר למבקשת כי עוד בשנת 1976 הגישו המשיבים תביעה בנזיקין נגד גורמים שונים ובהם בית החולים בו נולד המשיב הראשון, עירית תל-אביב, רופאים שונים ועוד. תביעה זו הסתיימה בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, במסגרתו פוצו המשיבים על ידי הנתבעים שם. יוצא, איפא, כי ההנחה לפיה לא ניתן היה לדאוג - ובפועל לא דאגו - לענייניו של המשיב הראשון במשך תקופת ההתיישנות נסתרת לכאורה.

בפסק הדין בע"א 3622/96 נקבעה הלכה חשובה ועקרונית בנוגע ל"השעיית" תקופת ההתיישנות לגבי הלקוי בשכלו. ההלכה נסמכת על העובדות שהיו ביסודה, היא צומחת מהן ונובעת מהן. המבקשת מבקשת להאריך לה את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף כדי לנסות ולקעקע את היסוד העובדתי עליו נבנתה ההלכה שנפסקה בערעור. ספק רב אם לכך יועד ההליך של דיון נוסף (ראה סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-). ואולם, סברתי כי יש הצדקה בנסיבות הענין לאפשר למבקשת להביא בפני נשיא בית המשפט העליון את עתירתה.

פסק הדין ניתן ביום 17.6.98. המועד האחרון להגשת העתירה לדיון נוסף חל ביום 2.7.98, ואילו הבקשה שבפני הוגשה ביום 14.7.98. המדובר, איפא, באיחור שאיננו גדול. בנסיבות שתוארו ולנוכח משך האיחור סברתי, כי קיים "טעם מיוחד" להארכת המועד שהוחמץ. לפיכך, ניתן לקבל את העתירה לדיון נוסף לרישום (נספח ד לבקשה). אין צו להוצאות.