פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"א
4492/18
לפני:
כבוד הרשם רון גולדשטיין
המבקשים:
1. בנימין בן אליהו
2. חנה בן אליהו
נ ג ד
המשיב:
פקיד שומה 1 ירושלים
בקשה להארכת מועד
לנקיטת הליך; תשובת המשיב לבקשה; תגובת המבקשים לתשובת המשיב
החלטה
1.
בפניי בקשה – שהועברה לטיפולי לפני ימים אחדים - להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים שניתן ביום 29.12.2017 (ע"מ 32049-07-14, כב' השופט ב' צ' גרינברגר ) (להלן: פסק-הדין ).
2.
בקשת הארכה הוגשה ביום 7.6.2018, היינו כחצי שנה לאחר מתן פסק-הדין. לטענת המבקשים, ביום 7.3.2018 פנה המבקש 1 למזכירות בית המשפט קמא לשם קבלת פסק-הדין, ולטענתו רק ביום 8.4.2018 נמסר לו כי הוא יכול לקבלו. עוד נטען בבקשה כי למחרת היום, ביום 9.4.2018, הגיע המבקש 1 למזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים כדי לקבל לידיו את פסק-הדין.
3.
המשיב מתנגד מצידו לבקשה ומדגיש כי מפנייתו של המבקש 1 אל מזכירות בית המשפט קמא (מיום 7.3.2018) עולה שהמבקש 1 היה מודע לפסק-הדין עוד ביום 15.2.2018. בנוסף טוען המשיב, כי פסק-הדין מושא הבקשה הומצא למבקשים במועדים שונים הן באמצעות דואר רשום הן באמצעות הפקסימיליה. יצוין כי ביום 23.8.2018 הגישו המבקשים תגובה ארוכה ומנומקת לתשובת המשיב.
4.
לאחר שעיינתי בבקשת הארכה, בתשובת המשיב ובתגובת המבקשים לתשובת המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. מעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי פסק-הדין הומצא למבקשים בדואר רשום ביום 31.12.2017; הומצא בשנית באמצעות הפקס ביום 19.2.2018; ולאחר מכן – שוב בדואר רשום - ביום 11.3.2018. מן הבקשה שלפניי עולה כי המבקש 1 ניסה להגיש לבית משפט זה את הערעור על פסק-הדין ביום 27.5.2018, ואולם ניסיון זה כשל, לטענתו, בשל איחור של "יום אחד" בהגשתו. נראה כי המבקש 1 סבור שאת מניין הימים יש למנות מיום 9.4.2018, דהיינו החל מן המועד בו הגיע לטענתו למזכירות בית המשפט המחוזי כדי לקבל את פסק-הדין. טענה זו אינה מתיישבת עם מועדי ההמצאה כמפורט לעיל ואולם אפילו אניח לטובת המבקש 1 כי יש למנות את מניין הימים להגשת הערעור החל מיום 9.4.2018, בקשת הארכה שלפניי הוגשה כאמור ביום 7.6.2018 ובחלוף פרק-הזמן להגשת הערעור (בהתחשב בפגרת הפסח). המבקש לא הציג טעם מבורר מדוע השתהה במשך 11 ימים עד להגשת בקשת הארכה. יודגש לעניין זה, כי אישור המחלה שצירף המבקש 1 מתייחס רק לימים 22-25.5.2018. בכך אין כדי להסביר מדוע בקשת הארכה הוגשה ביום 7.6.2018 ובחלוף פרק-הזמן להגשת הערעור וזאת אף אם נניח כאמור, לטובת המבקש 1, כי פסק הדין הומצא לו לראשונה רק ביום 9.4.2018.
5.
בהתחשב באמור לעיל, הגעתי למסקנה כי לא מתקיים בעניינם של המבקשים "טעם מיוחד" המצדיק את מתן הארכה המבוקשת. הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, ז' בשבט התשע"ט (13.1.2019).
רון גולדשטיין, שופט
ר ש ם