בש"א 45/12 בש"א 45/12

מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 31.10.2011 (בת"א 1727-05). בפסק-הדין נדונו – ונדחו – תביעות שהגישו הצדדים זה-כנגד-זה, בקשר להתחשבנות ביניהם לאחר פירוק שותפות עסקית. המועד האחרון להגשת הערעור חל, לפי האמור בבקשה , ביום 18.12.2011. ביום 22.12.2011 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד (בש"א 9558/11), אך זו הייתה בלתי-מנומקת, ובהחלטתי מיום 25.12.2011 קבעתי כי עליו להגיש בקשה מנומקת בצירוף תצהיר תוך 5 ימים. או-אז הוגשה, באמצעות עורכת-הדין הנוכחית של המבקש, הבקשה שלפניי, שנפתחה כבש"א חדשה (תוך מחיקת בש"א 9558/11, לבקשת באת-כוחו של המבקש). בבקשה מועלות טענות כנגד האופן שבו יוּצג המבקש בערכאה הקודמת, ונטען כי אין מקום למנוע מהמבקש את דרכו לבית משפט זה בשל איחור קצר הנובע מטעות במניין הימים (הטעות מיוחסת לעורך-הדין הקודם, שלפי הנטען הורה למשיב להגיש את הערעור ביום 22.12.2011). המשיב מצדו מתנגד למתן הארכה.

בחנתי את טענות הצדדים ובאתי לכלל מסקנה כי האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים במקרה זה טמון במתן ארכה, אך זאת בכפוף לתשלום הוצאות המשיב.

אומר מיד כי איני נכנס לעובי הקורה באשר לטענותיו של המבקש לגבי דרך הייצוג בבית המשפט קמא. ניתנת האמת להיאמר, שגם לא לגמרי ברור פשר הטעות שהובילה, לפי הנטען, להגשת ההליך באיחור. עם זאת מוכן אני להניח, נוכח האמור בתצהיר, כי בשל טעות סבר המבקש שהמועד להגשת הערעור הוא 22.12.2011 – ועל כן באותו יום שֹם פעמיו לבית המשפט וביקש להגיש את הערעור, אלא שאז נמסר לו כי איחר בכמה ימים. אמנם, מדובר על פניו בטעות שאפשר היה למנוע בנקל. עם זאת, כשמדובר באיחור קצר שאינו כרוך בפגיעה ממשית באינטרס ההסתמכות של המשיב, עשוי בית המשפט – בהתאם לכלל הנסיבות – להימנע מסגירת הדלת ולאפשר את הגשת ההליך תוך חיוב בהוצאות. בנסיבות העניין, בשים לב גם לעובדה שעסקינן בערעור בזכות, מצאתי כאמור להאריך את המועד כך שהערעור יוגש עד ליום 22.1.2012. תנאי לקבלת הערעור לרישום יהא הגשת אישור לבית המשפט כי שולם למשיב שכר-טרחת עורך-דין בגין הבקשה שלפניי, בסך של 3,500 ₪.

המבקש יצרף החלטה זו כנספח לערעור שיוגש, ויציין בפתח הערעור את דבר הארכה.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.