בש"א 4526/15 יניב קליין נ. מושב מגשימים אגודה שיתופית חקלאית

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 20.11.2014 בהפ"ב 37981-10-14 (להלן: פסק הדין ). בפסק הדין התקבלה תובענת המשיבה לאישור פסק בוררות (המורכב משלוש החלטות שונות) אשר ניתן במסגרת הליך בוררות בין המבקש 1 לבין המשיבה (להלן: פסק הבוררות ). המשיבה מתנגדת לבקשה.

2.

המבקש 1 (להלן: יניב ) מתגורר במקרקעין מסוימים המצויים במושב מגשימים, והוא חתום על הסכם תושבות עם המשיבה (להלן: האגודה ). בין יניב לבין האגודה התגלע סכסוך שעניינו הפרה נטענת של הוראה בהסכם התושבות לגבי הכנסת אוטובוסים ורכבים מסחריים אחרים לשטחי המושב. המחלוקת התבררה בהליך בוררות, אשר בסופו נפסק כי יניב אכן הפר את ההוראה האמורה. משכך, ניתן צו קבוע המורה ליניב להימנע מחניית רכבים כאמור בתחומי המושב, כמו גם למנוע מאחרים "הנתונים לפיקוחו" לעשות כן. כן חויב יניב בפיצוי כספי לטובת האגודה. האגודה הגישה תובענה לאישור פסק הבוררות, וביום 20.11.2014 ניתן פסק הדין המאשר את הפסק. יצוין, כי עובר למתן פסק הדין הגיש יניב בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, ואולם בסופו של יום לא הוגשה בקשת הביטול עד למועד שנקבע ומשכך אושר הפסק בהיעדר התנגדות.

3.

ביום 9.12.2014 הגישה האגודה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה ) לעניין אכיפתו של פסק הדין. בתחילה כוונה הבקשה כנגד יניב בלבד. במסגרת דיון בבקשה אשר התקיים ביום 1.4.2015, טען יניב כי חניית הרכבים בתחומי המושב אינה נעשית על ידו, כי אם על ידי אביו המתגורר עמו, הוא המבקש 2 (להלן: ישראל ). משכך, התיר בית המשפט המחוזי לאגודה להגיש בקשת ביזיון מתוקנת אשר תופנה כנגד כלל המבקשים, וזאת אף שהמבקשים 2-5 לא היו צד להליך הבוררות (המבקשת 3 היא אמו של יניב אשר מתגוררת עמו גם כן, ואילו המבקשות 4 ו-5 הן חברות בבעלות יניב וישראל, בהתאמה). יצוין, כי עיון בפרוטוקול הדיון מיום 1.4.2015 (באמצעות מערכת "נט המשפט"), במהלכו ניתנה ההחלטה האמורה, מעלה כי ישראל נכח בדיון, וכן כי בא כוחו של יניב בבקשת הביזיון המקורית הוא אותו בא כוח המייצג את כלל המבקשים בהליך דנן.

הבקשה המתוקנת הוגשה ביום 13.4.2015. ביום 6.7.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת הביזיון ביחס ליניב ולישראל בלבד. בהחלטה נקבע כי יש להטיל על יניב סנקציות מכוח הפקודה מן הטעם שיש לראות באביו, המתגורר עמו והאחראי לחניית הרכבים, כמי ש"נתון לפיקוחו". עוד נקבע, כי בנסיבות העניין יש מקום לאכוף את הצו שבפסק הבוררות גם על ישראל, חרף העובדה שלא היה צד להליך הבוררות. כך, בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון , פ"ד לד(4) 232 (1980).

4.

בקשת הארכה שלפניי, בצירוף בקשת רשות ערעור גופה, הוגשה ביום 29.6.2015. בגדר הבקשה טוענים המבקשים כי מטעמים הקשורים באופן התנהלות באי כוחם דאז, נודע להם על פסק הבוררות רק ביום 9.12.2014, עם הגשת בקשת הביזיון המקורית, וכי מסיבה זו לא הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות. עוד נטען, כי פסק הדין גורם לעיוות דין שכן הוא מטיל על יניב חיוב שאינו בר ביצוע, וזאת מאחר שאין בכוחו למנוע מאביו לחנות את הרכבים בתחומי המושב. המבקשים הדגישו כי מאחר שהאגודה מנסה להחיל את פסק הדין גם על המבקשים 2-5, הרי שנתונה גם להם זכות להגיש השגה ערעורית עליו וזאת למרות שלא היו צד להליך הבוררות ולתובענה לאישור פסק הבוררות.

5.

הכללים הנוגעים להארכת מועד להגשת הליך ערעורי ידועים ומוכרים, ואיני רואה צורך לחזור עליהם. די לציין, כי תנאי למתן ארכה כאמור הוא קיומו של "טעם מיוחד" לכך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984); וכי שא לת קיומו של "טעם מיוחד" נבחנת על רקע מכלול נסיבותיו הפרטניות של המקרה והאיזון הראוי בין השיקולים השונים ( למשל, בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013)).

6.

לאחר שעיינתי עיין היטב בכתבי בי הדין השונים ובחנתי את בקשת הארכה על רקע הכללים האמורים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות וזאת ללא צורך להידרש לשאלה האם עומדת למבקשים 2-5 זכות להגיש השגה ערעורית על פסק הדין . כפי שיובהר מיד, אופן בחינת הבקשה ביחס ליניב יהיה שונה במידת מה מאופן בחינתה ביחס ליתר המבקשים.

7.

בקשת הארכה הוגשה כאמור ביום 29.6.2015 - למעלה מ שבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין ולמעלה מ מחצית השנה לאחר הגשת בקשת הביזיון המקורית. הבקשה אינה כוללת הסבר כלשהו מדוע יניב, אשר היה צד להליך הבוררות, המתין פרק זמן כה ארוך עד שפנה להגשת הליך ערעורי מתאים. איחור זה, שהינו ארוך וניכר, מהווה שיקול ממשי כנגד מתן הארכה המבוקשת, וזאת בין היתר בשים לב לאינטרס האגודה בדבר סופיותו של פסק הדין. בשולי הדברים אוסיף, כי טענת יניב לפיה לא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות מאחר שלא ידע על קיומו נטענה ללא פירוט מספק, מה גם שהיא מעוררת תהייה מן הטעם שהוא הגיש (באמצעות באת כוחו דאז) בקשה להארכת מועד להגשת בקשת ביטול.

8.

לעניין המבקשים 2-5: עיון בבקשה (סעיף 2) מעלה כי ככל הנראה ידעו הם על מתן פסק הדין בסמוך לאחר הגשת בקשת הביזיון המקורית, ביום 9.12.2014, ומכל מקום לא נטען אחרת. ואולם, משמבקשים אלה לא היו צד להליך הבוררות, נכון אני להניח לטובתם כי האינטרס שלהם להשיג על פסק הדין התגבש רק ביום 1.4.2015, עם מתן החלטת בית המשפט המחוזי המתיר לאגודה להגיש בקשת ביזיון מתוקנת גם כנגדם.

ואולם, אין בהנחה האמורה כדי לסייע למבקשים 2-5. כך, שכן מיום 1.4.2015 ועד ליום הגשת בקשת הארכה שלפניי חלפה תקופה ממשית של כשלושה חודשים . לפרק זמן זה לא ניתן כל הסבר מבורר. ודוק: מרגע שנודע למבקשים 2-5 על התגבשותו של אינטרס להשיג על פסק הדין, היה עליהם לפעול בשקידה ראויה להגשת הליך ערעורי מתאים. בוודאי שלא היו רשאים לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין להתקדמות הליכי הביזיון או למתן הכרעה בהליכים אלה.

9.

לאמור עד כה מצטרף הנתון, כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור אינם נחזים להיות גבוהים במידה אשר יש בה כדי להטות את הכף לעבר היעתרות לבקשה.

10.

התוצאה היא כי הבקשה נדחית. ממילא אין תוחלת לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אשר הוגשה ביום 8.9.2015 (בעקבות דחיית בקשה לעיכוב ביצוע על ידי הערכאה הדיונית ביום 20.7.2015). למען הסר ספק מובהר כי החלטה זו מתייחסת אך ורק לסוגיית הגשתה של בקשת רשות ערעור על פסק הדין, ואין בה כדי למנוע מן המבקשים לנקוט כל הליך חלופי אותו יימצאו לנכון - בין ביחס להחלטת הביזיון ובין בכלל (ואיני מביע עמדה כלשהי בעניין זה). בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.