בש"א 4608/03 דוד אלימלך נ. מינהל מקרקעי ישראל

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער.

פסק הדין נשוא הבקשה ניתן ביום 11.2.03. הוא נתקבל בידי בא כוחו הקודם של המבקש ביום 3.3.03. לטענת המבקש, קיבל העתק מפסק הדין מבא כוחו הקודם ביום 3.4.03 בלבד, ובא כוחו הקודם אף לא הודיע לו על פסק הדין באמצעות הטלפון. המבקש טוען, כי בתקופה זו חלה בנו ואושפז בבית חולים, וכי עקב שהייתו בקירבת בנו לא טיפל בנושא בקשת הרשות לערער, ובשל כך התעכב בשכירת עורך דין. בשל כך גם התעכבה הגשת הבקשה שבפניי.

מצד הדין, עליו גם המבקש אינו חולק, החל מירוץ המועדים להגשת בקשת רשות לערער עם המצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי לידי בא כוחו הקודם של המבקש. בהתחשב בעיצומים שהיו בבתי המשפט בתקופה שבין 30.3.03 – 9.4.03, המועד האחרון להגשת בקשת הרשות לערער היה ביום 12.4.03. מנקודת מבט זו, נגועה הבקשה שבפניי באיחור ניכר של כחודש וחצי.

המועד בו נתקבל פסק הדין בידי המבקש היה ביום 3.4.03. אין המשיבה טוענת כי המבקש ידע על פסק הדין עד לאותו מועד. בהתחשב בתקופת הפגרה במהלך חג הפסח (16.4.03 – 23.4.03), ובתקופת השביתה בתחילת חודש מאי (15 ימים), הבקשה שבפניי הוגשה תוך פחות מ-30 ימי עבודה של בית המשפט מאז נתקבל פסק הדין בידי המבקש. האם יש בכך כדי להועיל למבקש?

צודקת המשיבה בטענתה, כי המבקש אינו מניח תשתית ברורה לעניין המועד בו שכר שירותים של עורך דין. גם נושא מחלת בנו של המבקש אינו ברור לגמרי, שכן עולה מן החומר שהמחלה אובחנה עוד בסוף שנת 2002, אך ברור כי הילד אושפז במהלך המחצית הראשונה של חודש אפריל 2003, כנטען. נראה, כי לפחות לאחר מחצית אפריל 2003, היה ביד המבקש לפעול לקידום עניינו, לשכור שירותי עורך דין ולעשות את הנדרש על מנת לנקוט הליך במהירות. היעדר נתונים ממשיים אודות דרך פעולתו של המבקש באותו פרק זמן עומד בעוכרי הבקשה. אכן, ניתן היה לצפות, כי המבקש יפעל בשקידה סבירה, ידאג לייצוג משפטי, וכי בקשת ארכה תוגש לבית משפט בכל ההקדם. מקריאת הבקשה לא ברור מדוע לא נעשה כך. גם לא ברור מתי פנה לעורך דין, לא ניתן הסבר למועד האמור, ולא הוסבר מדוע הצריכה נקיטת ההליך שבפניי את פרק הזמן שהצריכה (ואף הוא לא הובהר מן הבקשה). פגרת הפסח או השביתה בחלקו הראשון של חודש מאי אינם יכולים להסביר מחדל זה, ואף לא נטען כי בגינם התעכבה נקיטת ההליך. יוצא, כי קיים במקרה זה איחור של למעלה מחודש, אשר לא ניתן לו הסבר ממשי, ואשר לא ניתן לזקוף אותו למחלת בנו של המבקש או לאיחור בקבלת החומר מבא כוחו הקודם.

במצב זה, איני סבור כי ניתן להעתר למבוקש, חרף האהדה שמעוררת הבקשה. שלא כנטען בבקשה שבפניי, היה המשיב רשאי לפתח ציפיה כי לא יוטרד עוד בהליכי ערעור בתיק זה, במועד בו הוגשה הבקשה (מעל חודשים וחצי לאחר קבלת פסק הדין בידי בא כוחו הקודם של המבקש). המבקש לא פעל כנדרש על מנת להעמיד את המשיב במועד המוקדם ביותר האפשרי על כוונתו לערער. גם חשיבות העניין מבחינת המבקש, הטוען כי פסק דינו של בית משפט קמא יביא לכך שיאבד את מקום מגוריו, אינה יכולה לרפא פגם זה. אכן, דווקא הטענה בדבר חשיבות העניין היתה חייבת להביא את המבקש לפעול באופן נמרץ על מנת להביא את עניינו בפניי בית המשפט, לפחות ממחצית חודש אפריל. בפועל, לא כך פעל המבקש, ולא ניתן הסבר ממשי, קל וחומר הסבר משכנע, למחדל זה.

אוסיף, כי למקרא החלטות הערכאות הקודמות, לא עולה כי ההליך מגלה עילה ממשית במידה העשויה לתמוך בבקשה שבפניי. גם מבחינה זו, לא מצאתי מקום להאריך את המועד כמבוקש.

התוצאה היא, כי הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.