בש"א 4612/13 עו"ד יששכר בר הלל נ. איריס לוי אברהמי

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) מיום 27.11.2012.

עניינה של ההחלטה נשוא בקשה זו הוא בבקשה לקציבת מזונות אשר הגישה המשיבה 1 במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל בעניינו של מר שאול אברהמי, בעלה לשעבר (להלן: אברהמי ), בה ביקשה כי ישתלם לה סך של 170,000 ש"ח מתוך הכספים שבקופת הכינוס בגין מזונות עבר אותם לא שילם לה אברהמי על פי פסקי דין של בית הדין הרבני, ועוד ביקשה כי ייקצבו לה מזונות החל מאוקטובר 2005.

בהחלטתו קבע בית המשפט כי ישתלם למשיבה 1 סכום השווה ל-27,789 דולר ארה"ב בגין חובות העבר וכן קצב לה מזונות בסך של 3,000 ש"ח, אותו, כך קבע, ישלם לה אברהמי ישירות מדי חודש (להלן: ההחלטה המקורית ). ביום 21.11.2012, טרם מתן ההחלטה, הגישה המשיבה 1 בקשה לקביעת מועד דיון בבקשתה לקציבת מזונות, אך רק ביום 30.12.2012 (כחודש לאחר שניתנה ההחלטה המקורית) קבע בית המשפט דיון בבקשה וזה נערך ביום 13.3.2013. בהחלטה מיום 14.3.2013 קבע בית המשפט קמא כי "הסכום שנקבע בהחלטתי הקודמת הוא סכום סביר בהחלט ואין מקום לשנותו או לסטות ממנו" (להלן: ההחלטה השנייה ).

על ההחלטה השנייה מיום 14.3.2013 הגיש המבקש ערעור ביום 9.4.2013 (ע"א 2507/13), וביום 27.6.2013 הוסיף והגיש את הבקשה שבפניי "מטעמי זהירות בלבד", שמא יקבע כי היה עליו לערער גם על ההחלטה המקורית מיום 27.11.2012.

2.

בבקשה נטען כי משהגישה המשיבה 1 בקשה לדון בבקשתה ובית המשפט נעתר לבקשתה וקבע מועד לדיון, סבר כי ההחלטה המקורית אינה סופית (וזאת לבקשת המשיבה 1) ועל כן לא הגיש ערעור עליה, ומשניתנה החלטתו השנייה של בית המשפט - בה לא שינה מהחלטתו המקורית - הגיש ערעור על ההחלטה. המבקש מוסיף כי גם בדיון אשר נערך ביום 13.3.2013 לא ציינה המשיבה 1 כי היא מבקשת שההחלטה המקורית מיום 27.11.2012 תישאר על כנה. עוד טוען המבקש כי גם בסיכויי הערעור יש כדי לתמוך בבקשתו.

3.

המשיב 2, כונס הנכסים הרשמי, הודיע כי בנסיבות העניין הוא אינו מתנגד לבקשה, ואילו המשיבה 1 מתנגדת לה. המשיבה 1 מדגישה כי בקשתה לקביעת מועד דיון הוגשה לפני מתן ההחלטה המקורית מיום 27.11.2012 וכי רק במועד הדיון בבקשה (ביום 13.3.2013) למדה כי כבר ניתנה בה החלטה, אך למרות זאת התקיים הדיון. המשיבה 1 מוסיפה כי ההחלטה בדבר קביעת מועד דיון ניתנה 33 ימים לאחר מתן ההחלטה המקורית, ובכל אותה תקופה לא ביצע המבקש כל פעולה אשר ניתן להבין ממנה כי אינו משלים עימה. עוד מדגישה המשיבה 1 כי המבקש לא הגיש בקשה לעיכוב ביצוע ועל כן הכספים השתלמו לידיה והיא פרעה בעזרתם חובות, ועל כן בכל מקרה לא תוכל להשיבם. לבסוף טוענת המשיבה 1 כי סיכויי הערעור אפסיים.

4.

עיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי, ומצאתי כי השיקולים הרלבנטיים מושכים במקרה דנן לכיוונים מנוגדים.

מן הצד האחד, משך האיחור בהגשת הערעור הינו ניכר, וגם לשיטת המבקש לא ניתן כל הסבר לעובדה שלא הגיש את הבקשה דנן בד בבד עם הגשת הערעור על ההחלטה השנייה מיום 14.3.2013 (ביום 9.4.2013), והמתין כחודשיים וחצי נוספים. כמו כן משהבקשה לקביעת מועד דיון הוגשה על ידי המשיבה 1 קודם למועד מתן ההחלטה מיום 27.11.2012, קשה לקבל את הטענה כי המשיבה 1 היא שיצרה בפעולותיה שלה מצג שאינה משלימה עם ההחלטה, והדבר נכון בפרט בשים לב לכך שהמשיבה

1 ציינה כי לא ידעה על מתן ההחלטה המקורית לאחר הינתנה ונודע לה אודותיה רק במועד הדיון, אשר התקיים ביום 13.3.2013.

מן הצד השני, המבקש לא יכול היה להיות מודע לאי ידיעתה של המשיבה 1 על ההחלטה המקורית ועל כן מבחינה סובייקטיבית אכן יכול היה לסבור כי אם המשיבה 1 עומדת על קיום הדיון בבקשה למרות ההחלטה אשר כבר ניתנה (ולא ביקשה את ביטול הדיון), אין היא רואה בה החלטה סופית. יוזכר בהקשר זה כי בית המשפט קבע כי בקשת המשיבה 1 תיקבע לדיון טרם חלוף המועד להגשת ערעור על ההחלטה המקורית, ועל כן לא ניתן להניח כי המבקש בחר שלא לערער עליה עוד טרם נקבע הדיון (כטענת המשיבה 1). כמו כן, משטוענת המשיבה 1 כי לא ידעה על ההחלטה מיום 27.11.2012, אין היא יכולה לטעון באותה נשימה כי הסתמכה על אותה החלטה, ומשהגיש המבקש ערעור על ההחלטה השנייה (שתוצאתה זהה לזו הראשונה) במועד הקבוע בדין, למעשה בשום שלב לא הסתמכה היא על תוצאה זו כסופית וחלוטה. עוד יצוין כי בהחלטה מיום 14.3.2013 ציין בית המשפט כי "שקל פעם נוספת" את השיקולים הרלבנטיים ועל כן נראה כי אין מדובר בהחלטה הדומה במהותה להחלטה בבקשה לעיון חוזר בה נבחן האם יש שינוי נסיבות גרידא, ומשקבע בית המשפט כי אין מקום לסטות או לשנות מהחלטתו המקורית, דומה כי יש לומר כי ההחלטה השניה היא בבחינת החלטה משלימה להחלטה המקורית או לחלופין כי באה תחתיה וספק האם בנסיבות אלו נדרש המבקש לערער עליה בנפרד. מכל מקום נראה כי בנסיבות הייחודיות של העניין אכן נכון לבחון את שתי ההחלטות בצוותא חדא.

5.

לאחר שאיזנתי בין כלל שיקולים אלו ובשים לב לעמדת כונס הנכסים הרשמי, סבורני כי נכון יהיה להאריך את המועד להגשת הערעור על ההחלטה מיום 27.11.2012, אך נוכח השיהוי בהגשת הבקשה, לה לא ניתן הסבר של ממש, תותנה הגשת הערעור בתשלום הוצאות המשיבה 1 בסך של 2,000 ש"ח.

המועד להגשת הערעור מוארך אפוא עד לשבעה ימים ממועד המצאת החלטה זו לידי המבקש (ימי הפגרה יבואו במניין), וקבלתו לרישום תותנה בהצגת אישור על תשלום הוצאות המשיבה 1 כאמור. המבקש יציין את דבר הארכה בפתח ההליך שיגיש ויצרף החלטתי כנספח, והמזכירות תתייקה בתיקי השופטים.