בש"א 4637/07 משה חזקיה נ. מינהל מקרקעי ישראל

לפני בקשה למתן ארכה להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע אשר קיבל את בקשת המבקש למתן צו הצהרתי לפיו הוא זכאי לכך שהמשיב יחתום עמו על הסכם חכירה בגין מקרקעין המנהלים על ידו וכן שדמי החכירה שנתיים ייגבו כפי שנהוג לגבי שטחים חקלאיים. בין היתר, קבע בית המשפט קמא כי "ממכלול הנתונים הנ"ל סבור אני שיש להעדיף שומת השמאי מטעם התובע (המבקש בענייננו, ש.ל.) ולקבוע כי שומת השמאי הממשלתי שגויה". פסק הדין ניתן ביום 8.3.00. בין הצדדים התגלעה מחלוקת לגבי פרשנות הסעד שניתן בפסק הדין. בעקבות זאת, פנה המבקש לבית המשפט קמא ביום 12.11.06 בבקשה להבהרת פסק הדין. בהחלטת בית המשפט מיום 19.11.06 נדחתה הבקשה. הבקשה שלפני הוגשה ביום 28.5.07. בבקשה נטען כי רק במהלך פגישה

שהתקיימה עם המנהל התברר למבקש שקיימת מחלוקת לגבי פרשנות פסק הדין וזאת בנוגע לשמאות דמי החכירה. עוד נטען כי נעשו על ידו ניסיונות רבים להגיע להבנה עם המשיב בעניין זה, אולם ניסיונות אלה לא צלחו ולפיכך הוגשה הבקשה להבהרת פסק דין. בבקשה נטען כי ברצון המבקש לערער על פסק הדין וזאת על מנת להבהיר על איזה בסיס יחושב גובה דמי החכירה והאם השמאות לעניין זה אמורה להתבסס על העקרונות לפיהן נערכה השמאות בחוות דעתו של השמאי מטעמו, חוות דעת אותה העדיף בית המשפט על פני חוות דעתו של השמאי מטעם המשיב. המשיב מתנגד לבקשה.

2.

לאחר שעיינתי היטב בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי חרף נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אין מנוס מדחייתה. הבקשה הוגשה באיחור ניכר של מספר שנים. זאת, למרות שאף לטענת המבקש, הוא מודע לבעייתיות בפרשנות פסק הדין כבר משנת 2004. כמו כן, יש להתחשב גם בכך שהמבקש היה מיוצג בהליך שהתקיים בפני בית משפט קמא. בנסיבות אלה, אין הבקשה מגלה טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה להגשת ערעור. יחד עם זאת, אני רואה לנכון להעיר כי מעיון בפסק דינו של בית משפט קמא עולה במפורש שבית המשפט העדיף את שומת השמאי מטעם המבקש וקבע כי שומת השמאי הממשלתי הינה שגויה. בנסיבות אלא, אין לי אלא להצטרף להמלצת כבוד השופט י' טימור לפיה יפנה המבקש לייעוץ משפטי מתאים לצורך שקילת המשך צעדיו. בין היתר, ומבלי להביע בעניין כל דעה, ראוי לבחון את שאלת קיומה של השתק פלוגתא בין הצדדים בעניין חישוב גובה השומה.

הבקשה נדחית.