בש"א 4646/01 סלימאן אבו עוביד נ. חלימה אמין שרארה

זוהי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור. הנימוק המרכזי לבקשה הוא חוסר ידיעת המבקש על זכותו לערער, מאחר שהן בית המשפט המחוזי והן בא כוחו לא הביאו קיומה של זכות זו לידיעתו.

החלטתי לדחות את הבקשה מנימוקים אלו:

פסק הדין של בית המשפט המחוזי אינו אלא מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים. הסיכויים לביטול פסק דין כזה הם בדרך כלל נמוכים ביותר, ועל פני הדברים אינני רואה בבקשה המפורטת שבפני נימוקים המצדיקים ביטול פסק הדין. נראה, איפוא, כי מלכתחילה סיכויי הערעור נמוכים ביותר.

זאת ועוד: המבקש נכח בעצמו בבית המשפט בעת מתן פסק הדין, ואף היה מיוצג על ידי עורך דין. המבקש היה, איפוא, מודע לטיבם של ההליכים המתנהלים. לא ברור מדוע סבור המבקש כי היתה על בית המשפט חובה להסביר לו על זכות הערעור.

בנסיבות המתוארות ספק רב בעיני אם יש למבקש על מה שילין כנגד עורך דינו, אשר לא הודיע לו על זכותו לערער, אולם אף אם יש מקום לטענה, הרי טעות של עורך דין, אף אם גרמה נזק ללקוח, אינה מהווה בדרך כלל עילה להארכת מועד.

די באמור עד כה כדי לדחות את הבקשה. אולם אם נכונה טענת המשיב, כי המבקש יוצג על ידי באי כוחו הנוכחיים כחודשיים לפני הגשת בקשה זו, כי אז יש לדחות את הבקשה גם בגין השיהוי הנוסף מאז התחלת הייצוג ובירור מצבו המשפטי של המבקש ועד הגשת הבקשה שבפני.

הבקשה נדחית.