בבית המשפט העליון
בש"א
4723/10
בפני:
כבוד השופט נ' הנדל
המערערת:
גוב גיא בע"מ
נ
ג
ד
המשיבה:
מגדל הזוהר חברה לבנין בע"מ
ערעור על החלטת כב' הרשם ג' שני מיום 15.6.2010
פסק דין
1.
ערעור על החלטת הרשם ג' שני מיום 15.6.10, במסגרתה הוארך המועד להגשת בקשת רשות ערעור מטעמה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן ) מיום 21.1.10, אשר דחה את תביעתה של המשיבה להשלמה ולביטול חלקי של פסק הבוררות אשר ניתן בעניינם של הצדדים.
ביום 14.2.10 הגישה המשיבה ערעור על פסק הדין האמור (ע"א 1190/10). יודגש כי הערעור הוגש כערעור בזכות וזאת תחת הגשת בקשת רשות ערעור כמצווה בסעיף 38 ל חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 . המשיבה ביקשה מבית משפט זה להאריך את המועד להגשת רשות ערעור, מהטעם שההליך סווג בטעות על ידה כערעור בזכות, וכן מכיוון שההליך מגלה עניין ציבורי חשוב. בהחלטתו מיום 15.6.10 קבע הרשם כי הערעור שהוגש יימחק, והאריך את המועד להגשת רשות ערעור.
בערעור המונח לפני טוענת המערערת, כי לא היה כל מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור וזאת עקב היעדרו של "טעם מיוחד" כנדרש. עוד טענה המערערת כי גם הצטברותם של שני הטעמים – "טעות בסיווגו של ההליך" ו-"חשיבות ההליך המשפטי" אין בה כדי להוות טעם מיוחד שיש בכוחו להאריך המועד להגשת רשות ערעור.
2.
לאחר שעיינתי בערעור, בבקשה להארכת המועד ובהחלטתו של הרשם, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטה זו. בהחלטתו ציין הרשם כי לאחר שביצע את מלוא השיקולים ובחן את נסיבות העניין, יש להיעתר לבקשה להארכת המועד. הרשם ביסס החלטתו על העובדה כי הליך הערעור בזכות (שהוגש כאמור באופן שגוי) הוגש בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור, ומשכך, לא נפגע אינטרס ההסתמכות של המשיבה בדבר סופיות הדיון. בנוסף, התייחס הרשם למכלול הנסיבות, לרבות "טיב ההליך שבו עסקינן". הנתונים שהובאו אכן סוללים את הדרך להפעלת שיקול דעת ביחס למקרה. לכך יש להוסיף שהרשם פעל ליצירת איזון אינטרסים בכך שהטיל הוצאות על המשיבה.
בל נשכח, כי מחוקק המשנה לא הגדיר את מהותו של המונח "טעם מיוחד" – מצב המגביר את היקף שיקול הדעת הנתון לדן בבקשה להארכת מועד. כמובן, אין זה אומר שהדן בבקשה מסוג זה רשאי לסטות מהכללים המקובלים, אך בענייננו, שקל הרשם את השיקולים הרלוונטיים בבקשה מעין זו והגיע לתוצאה באופן שאינו מגלה כל פגם משפטי. ניתן היה להעניק משקל ממשי לעובדה שהמערערת, הגם שטעתה בסיווגו של ההליך, פעלה תוך המועד המחוייב על פי דין. כאמור, התנהגות זו כשלעצמה אינה מכתיבה תוצאה, אך יחד עם שיקולים נוספים, עשויה היא להטות את הכף לקבלת הבקשה להארכת מועד.
הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתן היום, ב' בחשוון תשע"א (10.10.2010).
ש ו פ ט