בש"א 4831/97 בסאם פארס אבו-סלאח נ. איחסאן יוסף אבו-סלאח

בקשה להעברת מקום הדיון בת.א. 1391/96 מבית המשפט המחוזי בירושלים לבית המשפט המחוזי בחיפה.

ביום 11.6.96 הגיש המבקש, תושב מג'דל שמס, את כתב התביעה בתיק האמור, ובו הוא תובע מן המשיבים נזקים שנגרמו לו, לטענתו, עקב תאונת דרכים. במסגרת הדיון בתביעה זו התנהלו עד כה מספר קדמי משפט. בבקשה שבפני טוען המבקש, כי סבר מלכתחילה, כי המשיבים אינם כופרים בשאלת חבותם וכי הדיון במסגרת התיק עתיד להתנהל בשאלת גובה נזקיו, שאלה שאינה מצריכה הבאת עדים רבים מאזור הצפון. לפיכך, טוען המבקש, בחר לקיים את הדיון בבית המשפט בירושלים, הנחשב יעיל. לטענת המבקש, התחוור לו, כי חלק ניכר מן הדיון עתיד לעסוק בשאלת החבות ולפיכך תתחייב העדתם של עדים רבים מרמת הגולן, דבר שיקשה על המבקש, על המשיבים 1 ו2- ועל עדיהם. עוד טוען המבקש, כי המשיבים 3-5 (להלן: "המשיבים") מיוצגים על-ידי עורכי-דין תל-אביביים שלדידם אי-הנוחות הכרוכה בהגעה מתל-אביב לחיפה אינה עולה על אי-הנוחות הכרוכה בהגעה מתל-אביב לירושלים.

המשיבים 1 ו2-, אף הם תושבי מג'דל שמס, מסכימים לבקשה. ואילו המשיבים מתנגדים לבקשה. הטענה המרכזית שמעלים המשיבים היא טענת השיהוי: לטענת המשיבים, המבקש הוא שבחר מלכתחילה להגיש את תביעתו בירושלים, וזאת, כעשרה ימים בלבד לאחר מועד התאונה שלקיומה הוא טוען. לפיכך, טוענים המשיבים, אין המבקש רשאי להלין כיום על אי-הנוחות הכרוכה בניהול דיון בערכאה אותה בחר בחופזה. עוד טוענים המשיבים, כי המבקש היה מודע לעמדה בשאלת החבות לכל הפחות מזה ששה חודשים וכי השתהה יתר על המידה בהגשת הבקשה להעברת הדיון. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי בשנה שחלפה מאז הגשת כתב התביעה הוגשו לבית המשפט חוות דעת מומחים תושבי ירושלים וסביבתה, הן על ידי המבקש והן על ידי המשיבים וחוות דעת נוספות של מומחים כאמור מצויות בהכנה. באשר להבחנה בין הוכחת החבות להוכחת הנזק טוענים המשיבים, כי בשני המקרים נדרשת העדתם של עדים תושבי רמת הגולן- כך שאין ממש בטענה, כי משהועלתה שאלת החבות השתנה אופי הדיון. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי גם כך הגיש המבקש לבית המשפט בירושלים ארבעה תצהירי עדות ראשית של תושבי מג'דל שמס - ומכאן שריחוק בית המשפט אינו מקשה עליו בהבאת ראיותיו. המשיבים דוחים גם את הטענה בדבר "אדישות" באי-כוחם למקום קיום הדיון: שכן, בניגוד לטענת המבקש, באי כוחם של המשיבים 3 ו4- הם עורכי דין ירושלמים, המעדיפים בעליל את קיום הדיון בירושלים וגם בא כח המשיבה 5 , שמשרדיו מצויים בתל-אביב, סבור כי קיום הדיון בירושלים, ולא בחיפה, כרוך בטרחה ובנסיעה פחותות.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה להעברת מקום הדיון. המבקש הוא שבחר את מקום הדיון. מאז הגשת כתב התביעה חלפה תקופה בלתי מבוטלת, הצדדים כלכלו צעדיהם ונערכו לדיון בבית המשפט בירושלים. לא שוכנעתי, כי הסיטואציה העובדתית עליה מסתמך המבקש שונה בעליל מן הסיטואציה שהיתה קיימת בעת הגשת התביעה, ולמצער לפני מספר חודשים ניכר. בנסיבות אלו, משהמבקש הוא שבחר מלכתחילה את מקום הדיון ומשחל שיהוי של ממש בהגשת בקשת ההעברה (והשווה: בש"א 372/89 צור חברה לביטוח בע"מ נ' טצת , פ"ד מג (4) 351) לא מצאתי מקום לגרום לצדדים ולמערכת המשפט טרדה נוספת ולהורות על העברת מקום הדיון.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים 3-4 ו5- בסך כולל של 3,000 ש"ח.