בש"א 4876/11 כוכבה רחימי נ. אליאס אליהו גמרי

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שבו נדחו ערעור וערעור שכנגד שהגישו הצדדים על פסק-דין של בית משפט השלום באשדוד. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 11.5.2011 והומצא לבא-כוח המבקשים (דאז) ביום 17.5.2011. משמע, היה על המבקשים להגיש את בקשת רשות הערעור ביום 16.6.2011. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 30.6.2011, כלומר, באיחור של שבועיים. המבקשים טוענים כי לאחר שניתן פסק-הדין של בית המשפט המחוזי תמה התקשרותם עם בא-כוחם הקודם, ולאחר שהתאוששו מפסק-הדין (כלשון הבקשה), החליטו להגיש הליך ערעורי, וסברו – לפי בדיקה באינטרנט – כי עומדים לרשותם 45 ימים לעשות כן. על-בסיס הנחה זו, כך נטען בבקשה, הסיקו המבקשים כי יש בידיהם הזמן הדרוש לשכור את שירותיו של עורך-דין אחֵר, ולהגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון "בתוך המועד הקבוע לכך בחיקוק".

לאחר עיון בבקשה שלפניי החלטתי לדחותה וזאת ללא צורך בקבלת תגובת הצד שכנגד.

לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שמורה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד שנקבע בחיקוק – ובכלל זה המועד להגשת בקשת רשות ערעור – אולם זאת רק בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". בהקשר זה, הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין. לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3) 209 (1996)).

בענייננו, לא שוכנעתי למקרא הבקשה כי מדובר בתקלה שאי-אפשר היה למנעה באמצעים סבירים, זאת בפרט בשים לב לעובדה שהמבקשים היו מיוצגים בבית המשפט המחוזי, קיבלו את פסק-הדין של בית המשפט המחוזי באמצעות עורך-דינם, והם מיוצגים גם היום. יובהר, כי המבקשים אינם מפרטים נתונים רלבנטיים, שבאמצעותם אפשר יהיה לברר אם אמנם פעלו בשקידה סבירה. כך, למשל, הם אינם מציינים מתי פנו לעורך-דינם הנוכחי. ככל שאמנם ביקשו להגיש הליך ערעורי תוך 45 ימים – כנטען – יש להניח כי פנו לעורך-דין זמן מספיק לפני חלוף מועד זה. נשאלת אפוא השאלה, מדוע עורך-הדין הנוכחי לא העמידם על טעותם בשלב מוקדם יותר, באופן שיוכלו להזדרז בהגשת ההליך או למצער בהגשת הבקשה להארכת מועד (כאמור, הבקשה הוגשה ביום ה- 44 לאחר המצאת פסק-הדין).

מכל מקום, נימוקם של המבקשים אינו משכנע מטעם נוסף: המבקשים טוענים כאמור כי טעו לסבור שעומדים לרשותם 45 ימים להגשת הליך ערעורי, ובהתאם לכך כלכלו את דרכיהם. אלא שטענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהבקשה שלפניי הוגשה ביום ה- 44, ואין בצדה בקשת רשות ערעור . כלומר, אם אמנם פעלו המבקשים על-בסיס הסברה המוטעית כי עומד לרשותם פרק זמן של 45 ימים להגשת בקשת רשות ערעור, ניתן היה לצפות שלבקשת הארכה (המוגשת ביום ה- 44) תתלווה גם בקשת רשות הערעור גופה. אך צאו וראו: המבקשים עותרים להאריך להם את המועד להגשת בקשת רשות ערעור עד ליום 1.9.2011 , קרי: כחודשיים לאחר הגשת הבקשה להארכת מועד. ברי כי הדברים אינם עולים בקנה אחד, והסבר – לא מצאתי.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.