בש"א 4912/04 שאול קוטלר עו"ד מפרק נ. אגף מס הכנסה - היחידה לפירוקים

1.זהו ערעור על החלטתו של כבוד הרשם ע' שחם אשר דחה את בקשתו של המערער להארכת מועד להגשת ערעור. פסק הדין של בית המשפט המחוזי עליו מבקש המערער להלין ניתן ביום 3.9.2003 והומצא למערער ביום 5.9.2003. ערעורו לבית משפט זה הוגש ביום 18.2.2004 ובקשתו להארכת מועד להגשת ערעור הוגשה ביום 22.2.2004. כבוד הרשם קבע כי על פי דין היה על המערער להגיש את ערעורו עד ליום 26.1.2004 וכי אין בטענתו של המערער, לפיה התעכב בשל שהמתין להחלטת בית המשפט שלפירוק בבקשה למינוי בא-כוח לצורך הערעור, כדי להצדיק את האיחור בהגשתו. גם אם היה צורך להמתין להחלטתו של בית המשפט המחוזי לשם הגשת הערעור, הוסיף כבוד הרשם, יכול היה המערער להגיש בקשה להארכת מועד עובר למתן ההחלטה, וממילא, כך נקבע, אין בפי המערער כל הסבר לשלושת השבועות שחלפו מיום שניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (יום 28.1.2004) ועד ליום שהוגש הערעור. לפיכך, קבע כבוד הרשם כי המערער התרשל ולא נהג בשקידה סבירה בהגשת הערעור לבית משפט זה. עם זאת, בחן כבוד הרשם את השאלה האם ניתן להאריך למערער את המועד על אף היעדרה של שקידה סבירה. זאת, מהטעם שהמשיבים ידעו על כוונתו להגיש ערעור מתוך בקשתו למינוי בא-כוח. אלא שנמצא כי הבקשה למינוי בא-כוח לא הומצאה למשיב 1 וממילא, כך קבע כבוד הרשם, לאור הזמן הרב שחלף בין החלטת בית המשפט המחוזי בעניין זה לבין הגשת הערעור התגבשו בינתיים ציפיותיהם של המשיבים כי לא יוגש ערעור. כנגד החלטה הוגש הערעור שבפני.

2.לטענת המערער שגה כבוד הרשם בדחותו את בקשתו. המערער סבור כי ההסברים שמסר לאיחור מהווים טעם מספיק למתן הארכת המועד המבוקשת. כמו כן, מדגיש המערער את חשיבות בירור הערעור שהוא מבקש להגיש. לטענתו, מעלה הערעור שאלות עקרוניות שמניעת בירורן בבית משפט זה תגרום נזק לכלל נושי החברה שבפירוק. המערער אף מציין כי הוא הודיע על כוונתו להגיש ערעור במכתבים ששלח למשיב 1, וגם מטעם זה סבור הוא כי יש לשנות מהחלטתו של כבוד הרשם. המשיב 1, מצידו, סומך ידיו על החלטתו של כבוד הרשם. הוא מציין כי המערער אינו מצביע על טעם כלשהו, לא כל שכן טעם מיוחד, שיצדיק מתן הארכת מועד. לטענתו, נוקט המערער בהליכי סרק המכבידים על קופת הפירוק שלא לצורך וביניהם הערעור שמבקש המערער להגיש לבית משפט זה. המשיב 1 אף סבור כי למערער אין כלל זכות ערעור וכי היה עליו להגיש, אם בכלל, בקשת רשות ערעור – קרי, המערער, אליבא דמשיב 1, איחר את המועד לא ב- 20 ימים אלא ב- 35 ימים. המשיב 2 לא הגיש תגובתו לערעור.

3.דין הערעור להידחות. צדק כבוד הרשם משקבע כי המערער, עורך דין במקצועו, התרשל ולא גילה שקידה ראויה בהגשת הערעור לבית משפט זה. אף אם תתקבלנה כל טענותיו של המערער באשר לצורך בהמתנה להחלטתו של בית המשפט המחוזי – טענות בעייתיות ממילא, שכן, כפי שציין כבוד הרשם, לא הייתה כל מניעה להגיש כבר אז בקשה להארכת מועד לבית משפט זה – עדיין אין בפיו של המערער כל הסבר לשבועות שחלפו מאז החלטת בית המשפט המחוזי ועד הגשת הערעור. טענותיו של המערער לפיהן המשיב 1 היה מודע לכוונתו להגיש ערעור נסמכות על מכתבים שהוחלפו בין הצדדים בחודש ספטמבר 2003 בעוד שהערעור עצמו הוגש, כזכור, בפברואר 2004. במצב דברים זה, אין גם בטענה זו של המערער כדי להצדיק התערבות בהחלטתו של כבוד הרשם.

הערעור נדחה. המערער ישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיב 1 בסך 5,000 ש"ח.