בש"א 5103/15 שדות נפט חיפושים (1992) נ. איתן אייזנברג

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 3.5.2015, בה נדחתה בקשה שהגישו המבקשות למינוי בורר על יסוד סעיף בוררות בהסכם ייעוץ שנחתם ביניהן לבין המשיבים.

השתלשלות האירועים המתוארת בבקשה, אשר הובילה לאיחור בהגשת ההליך הערעורי אינה שגרתית. בקצרה אציין כי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הוגשה בקשה לאישור תביעה נגזרת בשם המבקשת 1, וכי במסגרת אותו הליך התבקש גם צו מניעה זמני האוסר עליה להמשיך בניהול ההליך המשפטי נגד המשיבים. במסגרת הליך התביעה הנגזרת הסכימו הצדדים לו כי עורך הדין יוסי שגב, אשר הבקשה לאישור תביעה נגזרת מופנית גם כלפיו, לא יוסיף לייצג את המבקשות בקשר עם החלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.5.2015, ובית המשפט הורה, בהסכמת הצדדים, על מינויו של עורך הדין רון שפירא כבא-כוח המבקשת 1 (החלטה מיום 18.5.2015).

למרות המינוי האמור לא הוגש הליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.5.2015

בידי עורך הדין רון שפירא - ויצוין כי הצדדים חלוקים מדוע לא הגיש את ההליך - ובהחלטה מיום 15.7.2015 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המבקשת 1 בציינו כי "משהתברר כי עורך הדין שפירא אינו מעוניין להמשיך בייצוג ניתן צו המאפשר לשותפות לפנות לבית המשפט העליון כמבוקש בבקשה ולבצע כל פעולה להשגה על תוצאות ההליך למינוי בורר". שבעה ימים לאחר מועד מתן החלטה זו, ביום 22.7.2015, הוגשה בקשת הארכה שבכותרת.

2.

טענתן המרכזית של המבקשות, בבקשה ובתשובה אותה הגישו ביום 22.10.2015, היא כי האיחור בהגשת ההליך לא נבע מהתנהלותן שלהן אלא נבע מכך שכתוצאה מבקשה שהוגשה בהליך התביעה הנגזרת לא היה באפשרותן להגיש את ההליך הערעורי בידי בא-כוחן עד לאותה עת (עורך הדין שגב) ולאחר מכן הסתמכו על כך שעורך הדין שמונה לטפל בעניינן (עורך הדין שפירא) יגיש את ההליך במועדו. עוד הדגישו המבקשות כי להבנתן עורך הדין שפירא מונה לצורך הגשת ההליך הערעורי בפועל , ולא על מנת לבחון את הצורך בהגשת הליך כזה. על כן, כך נטען, לא פנו הן אליו בעניין בתוך פרק הזמן שהיה נתון להגשת ההליך הערעורי, אלא רק במועד האחרון שהיה נתון להן להגשתו, או אז הסתבר להן לראשונה כי עורך הדין שפירא סבור כי אין מקום להגיש את ההליך וכי לא הכין אותו להגשה.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם ברקע הבקשה חלוקי דעות מקצועיים בין המבקשות לבין בא-כוחן במועד הרלבנטי, עורך-הדין שפירא, לאחר שזה קיבל החלטה מודעת שלא להגיש הליך ערעורי בשמן. עוד טוענים המשיבים כי המבקשות לא ביררו בתוך המועד שהיה נתון להן להגשת ההליך מהי עמדת בא-כוחן, ומחדלן זה אינו יכול להצדיק מתן ארכה להגשת ההליך כעת, וכי גם לאחר שהתברר להן המצב לאשורו לא פנו לבית משפט זה באופן מיידי.

3.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובכל החומר שבפניי, החלטתי לקבל את הבקשה וליתן למבקשות ארכה להגשת ההליך הערעורי (תוך חיובן בהוצאות המשיבים).

מן החומר שבפניי עולה כי המבקשות לא ויתרו בשלב כלשהו על הגשתה של בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בה נדחתה בקשתן למינוי בורר. תחילה התבקש עורך הדין שגב להגיש בשמן הליך ערעורי כאמור, אך נוכח בקשה שהוגשה בעניין במסגרת ההליך לאישור תביעה נגזרת בשם המשיבה 1, הורה בית המשפט על מינויו של עורך הדין שפירא "לעניין ההליכים שינוהלו בשם השותפות, בהתאם להסכמתה, בנוגע לה"פ 24329-02-15".

הצדדים חלוקים כאמור בשאלה האם המשמעות המעשית של מינוי זה היא כי היה על עורך הדין שפירא להגיש בפועל הליך ערעורי בשם המבקשות או שמא שמור היה לו שיקול דעת בעניין האם להגיש הליך כזה. איני מוצאת להכריע במחלוקת זו ביחס למשמעות שיש לייחס למינויו של עורך הדין שפירא (מה גם שעורך הדין שפירא אינו צד להליך זה), אך דומני כי גם מבלי להכריע במחלוקת זו די בכך שהשתכנעתי כי טענתן של המבקשות לפיה סברו "בזמן אמת" כי משמעות המינוי היא כי יוגש הליך בשמן בפועל היא אותנטית ונטענה בתום לב.

מסקנה זו נתמכת בכלל נסיבות העניין כפי שהוצגו בפניי, ובין היתר מן ההתכתבות בין מנכ"ל השותף הכללי של המבקשת 1 לבין עורך הדין שפירא במועד האחרון שהיה נתון להגשת ההליך; מן הפניות שנערכו סמוך לאחר מכן לבא-כוחם של מגישי הבקשה לאישור תביעה נגזרת (להם מייחסות המבקשות את החלטתו של עורך הדין שפירא שלא להגיש את ההליך הערעורי); ומן ההודעה והבקשה למתן הוראות שהגישו בעניין לבית המשפט המחוזי במועדים 28.6.2015 ו-5.7.2015. ממסמכים אלו עולה כי המבקשות סברו כי עורך הדין שפירא יגיש בשמן את ההליך הערעורי, ומשהסתבר להן כי לא כך הוא, פעלו באפיקים שונים לקידום עניינן. עוד אציין כי בנסיבות המיוחדות של העניין, נראה כי הפניה המאוחרת לבית משפט זה, גם לאחר שהסתברה למבקשות עמדת עורך הדין שפירא, נבעה מסברתן לפיה עליהן לבקש מבית המשפט המחוזי אישור להגיש בקשה בעניין.

4.

אציין כי לצד האמור מצאתי קושי מסוים בהתנהלות המבקשות. ראשית, למרות סברת המבקשות כי עורך הדין שפירא מונה על מנת להגיש בשמן הליך ערעורי, נראה כי ראוי היה כי תפנינה אליו על מנת לוודא כי הוא אכן מגיש את ההליך במועדו, כפי שסוכם להבנתן, וזאת לפני היום האחרון שהיה נתון להן להגשת ההליך. שנית, ראוי היה כי המבקשות תעמדנה את המשיבים על כוונתן להגיש בקשת ארכה לשם הגשת ההליך הערעורי מוקדם ככל הניתן. יצוין בהקשר זה כי גם לשיטת המבקשות נודע להן בראשית חודש יוני כי עורך הדין שפירא לא הגיש בשמן את ההליך הערעורי, ובעקבות כך פנו ביום 16.6.2015 באמצעות בא-כוחן הנוכחי אל בא-כוח מגישי הבקשה לאישור תביעה נגזרת, וציינו כי הן רואות את מרשיו כאחראים לנזקים שנגרמו להן כתוצאה מאי ההגשת ההליך. המבקשות לא ציינו כי במקביל לפניה זו פנו בעניין גם למשיבים בהליך זה על מנת להעמידם על כך שאין הם משלימים עם החלטת בית המשפט המחוזי בעניין דחיית הבקשה למינוי בורר וכי הן מעוניינות להגיש הליך ערעורי בעניין, ולמעשה מאותה נקודת זמן פעלו אל מול מגישי הבקשה לאישור תביעה נגזרת ובמסגרת הליך התביעה הנגזרת, לו המשיבים דנן אינם צד, ומהחומר שצורף עולה כי הפניה אליהם בעניין נערכה רק ביום 21.7.2015. סבורני כי לצד האפיקים בהם פעלו המבקשות ראוי היה כי תעמדנה את המשיבים על כוונתן להגיש בקשת ארכה לשם הגשת ההליך הערעורי.

שקלתי איזו נפקות יש ליתן בנסיבות העניין לנתונים אלו, ולאחר איזון בין כל השיקולים הצריכים לעניין סבורני כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, כפי שהן משתקפות מן המסמכים שהוצגו בפניי, למרות הקושי עליו עמדתי לעיל אין מקום לחסום את דרכן של המבקשות לבית משפט זה - שכן כאמור האיחור בהגשת ההליך נבע בעיקרו של דבר מהבנתן האותנטית את משמעות המינוי של עורך הדין שפירא - אך כי בשל הקושי הנזכר יש לחייבן בהוצאות המשיבים בגין הגשת תגובתם לבקשה.

סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעל הבקשה מתקבלת במובן זה שניתנת למבקשות ארכה להגשת ההליך הערעורי, כך שזה יוגש בתוך עשרה ימים מעת המצאת ההחלטה לידיהן. קבלתה של בקשת רשות הערעור לרישום מותנית באישור אותו יציגו המבקשות לפיו שילמו למשיבים הוצאות בסך של 3,500 ש"ח.

המבקשות תציינה את הארכה בפתח ההליך שיוגש, ותצרפנה את החלטתי כנספח.