פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"א
5277/12
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערער:
יהונתן שרייבר
נ ג ד
המשיב:
מנהל מע''מ ירושלים
ערעור על החלטתה של כבוד הרשמת של
בית המשפט העליון ד' כהן-לקח מיום 7.6.12 בבש"א 3272/12
פסק-דין
לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת ד' כהן-לקח
(בש"א 3272/12-א') מיום 7.6.2012, אשר דחתה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"מ 46263-10-10 שניתן על ידי כבוד השופט ד' מינץ ביום 19.2.2012), שבו נמחק ערעור שהגיש המערער על שומת מס ערך מוסף, לאחר שהוא לא שילם את סכום המס שאינו שנוי במחלוקת.
המערער, שאינו מיוצג בהליך זה, העלה בבקשתו ובתצהיר המשלים שהגיש לאחריה, שתי טענות מרכזיות לעניין האיחור שבהגשת הבקשה: האחת, כי היה עליו לטפל באביו שאינו בקו הבריאות, ושאף אושפז בבית החולים. השנייה, כי הוא סבר בטעות, שמניין הימים להגשת ערעור מתחיל מהיום בו הוא קיבל את פסק הדין ממזכירות בית המשפט.
בהחלטתה המפורטת והמנומקת בדקה הרשמת האם מתקיים במקרה זה הטעם המיוחד הנדרש עת נבחנת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. זאת, כאשר הבקשה להארכת מועד עצמה הוגשה בחלוף 20 ימים מתום המועד האחרון להגשת הערעור. הרשמת קבעה כי המערער לא הרים את נטל השכנוע הנדרש לקיומו של טעם מיוחד, משהוברר, בין היתר, כי פסק הדין הומצא לבא-כוחו שייצגו בהליך בבית משפט קמא במועד מוקדם יותר. זאת, בשים לב לפרק הזמן שחלף מתום המועד האחרון להגשת הערעור ועד הגשת הבקשה, מלמדים כי יש לבכר את עיקרון סופיות הדיון ולהורות על מחיקתה.
מכאן הערעור שלפניי, שבו טוען המערער כי היה על הרשמת להתחשב בטעותו בעניין המועדים להגשת הערעור. בנוסף טוען המערער כי מאחר שהערעור שהגיש לבית משפט קמא נמחק, יש ליתן לו את האפשרות לברר את ההליך בבית משפט זה עד תום ובהקשר זה הוא טוען כי שגתה הרשמת משלא בחנה כלל את סיכויי ההליך.
לאחר שעיינתי בכתב הערעור ובהחלטת הרשמת הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. התנאים לבחינת בקשה להארכת מועד נחלקים לשניים. האחד, קיומו של טעם מיוחד שיצדיק מתן הארכת מועד. ככל שמדובר בטעות בהבנת הדין, יש לבחון את סבירותה הן במישור האובייקטיבי, הן במישור הסובייקטיבי, ובהקשר זה יובאו בחשבון גם המאמצים שעשה בעל הדין כדי למנוע אותה. התנאי השני, שייבחן לאחר שנמצא טעם מיוחד כאמור, הוא קיומם של שיקולים אחרים שיובילו בכל זאת לדחייתה של הבקשה. בין השיקולים הללו יש לשקול גם את עיקרון סופיות הדיון ובכלל זה את אינטרס הצד שכנגד, וככל שמשך האיחור רב יותר כך אינטרס זה ייבחן בזהירות יתירה (ראו: בש"ם 6229/11 דון יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה , פסקות 10-8 (טרם פורסם, 10.1.2012) (להלן: עניין דון-יחיא ) ; בש"א 808/12 כהן נ' אלפסי (טרם פורסם, 4.3.2012)).
במקרה שלפניי, לאחר שקילת השיקולים הרלבנטיים הגיעה הרשמת לכלל מסקנה כי המערער לא הוכיח קיומו של טעם מיוחד אשר יצדיק מתן הארכת מועד להגשת הערעור. מסקנה זו מקובלת עליי. ניכר כי המערער לא הראה כי עשה די מאמצים כדי לברר מהו המועד האחרון להגשת הערעור. סביר להניח כי המערער יכול היה לקבל עותק של פסק הדין במועד מוקדם יותר, מאחר שהוא היה מיוצג בהליך הקודם ולמצער יכול היה לפנות לבא-כוחו לשם כך. יתרה מזאת, אף הטענה בעניין הטיפול באביו אינה מהווה טעם מיוחד בנסיבות המקרה, שכן לא שוכנעתי כי הדבר מנע כליל מהמערער להגיש את הערעור במועד. לפיכך, צדקה הרשמת בקביעתה לפיה במקרה זה יש לבכר את עיקרון סופיות הדיון. אשר על כן, בנסיבות, משלא הוכח טעם מיוחד כאמור, אין כל צורך להידרש לבחינת סיכוייו של הערעור להתקבל (ראו עניין דון-יחיא , שם).
סיכומו של עניין, הערעור נדחה, אפוא.
אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ח בתמוז התשע"ב (18.7.2012).
ש ו פ ט