בש"א 5306/03 מנהלת הארנונה בעריית חיפה נ. אבי גולדהמר ושות'

1.בהליך שלפני משיגה המערערת על החלטתו של כבוד הרשם לדחות את בקשתה למחיקת ערעור שהגישו המשיבים כנגדה.

המשיבים הגישו תובענה כנגד עיריית חיפה בגין חיובם בהיטל ארנונה (להלן: העירייה). בד-בבד, פנו בהשגה למערערת – מינהלת הארנונה בעיריית חיפה (להלן: המינהלת). במהלך ההתדיינות בבית המשפט, הגיעו בעלי הדין להסכמה הדיונית הבאה:

"תוך 30 יום מהיום ישלמו המבקשים [המשיבים], בלי להודות בכל טענה של המשיבה [העירייה], סך של 50% מחובות העבר עד נובמבר 99 (עם הצמדה וללא ריבית), ו-75% מהחוב החל בנובמבר 99 כולל הפרשי הצמדה וריבית. במקביל, ימשכו הליכי ההשגה. אם יהיה צורך בוועדת הערר כשהן בהשגה והן בוועדת הערר יועלו על הטענות של המבקשים [המשיבים] כולל טענת הרטרואקטיביות וטענת חוסר סבירות. המשיבה [העירייה] לא תעלה טענה שההשגה הוגשה באיחור".

בהתאם להסדר הדיוני, העלו המשיבים את טענותיהם כנגד החיוב בהיטלי הארנונה במסגרת הליך ההשגה. עמדתם נדחתה על-ידי המינהלת, והערר שהגישו לוועדת ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 נדחה אף הוא. בהחלטתה, התייחסה ועדת הערר לשאלת סמכותה לדון בחלק מן הטענות שעלו בפניה:

"על פני הדברים חלק מהסוגיות המועלות בערר אינן נמצאות בתחום סמכותה של ועדת הערר. אין אנו נוקטים עמדה בשאלת הסמכות, שכן גם סברנו שסוגייה או טענה מסויימת אינה נמצאת בתחום סמכותנו, הרי שאנו רואים בהחלטת בית המשפט המחוזי כהחלטה הקובעת כי כל הסוגיות והטענות המועלות על ידי העוררים [המשיבים] נמצאות בתחום סמכותה של ועדה זו".

על החלטת ועדת הערר הגישו המשיבים ערעור מינהלי לבית המשפט המחוזי. במהלך ההתדיינות בבית המשפט, ביקשו המשיבים להציג ראיות חדשות, ושלחו לצורך זה שאלון לעירייה. בהחלטה שנתן לעניין זה ציין בית המשפט:

"אני סבור, שמשמעות ההסכם הדיוני היתה שבמקום להמשיך בתביעה בת"א 776/00, ינוקזו כל הטענות מכל סוג להליכי ההשגה והערר, גם באופן פורמאלי אין הטענות כולם מסוג הטענות שחוק הרשויות המקומיות (ערר על ארנונה כללית) מתיר אותם [צ"ל: אותן]. בנסיבות אלה, לא נראה לי שניתן היום לחזור לתיק האזרחי כאילו לא הוסכם דבר ולא נעשה דבר, אלא יש להתמקד אך ורק בערעור על החלטת ועדת הערר. בד"כ בנתון למצבים חריגים אין מאפשרים הגשת ראיות חדשות בערעור ואין לתקן בערכאה השניה מחדלים ראייתים בערכאה קמא".

בית המשפט הוסיף וציין, כי "יש לדון בערעור ע"ס החומר שהובא בפני ועדת הערר". כיוון שכך, דחה את הבקשה להצגת ראיות נוספות. אף על פי כן, איפשר בית המשפט, בדיון מאוחר יותר, הגשת תשובות לשאלון וכן התיר למשיבים להעלות טענות משפטיות חדשות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן במאוחד בשני ההליכים – התובענה האזרחית והערעור המינהלי. בפסק הדין דחה בית המשפט את הערעור על החלטת ועדת הערר. אשר לשאלת סמכותה של ועדת הערר לדון בטענות המשיבים, קבע בית המשפט:

"אין בדעתי להכנס לשאלת סמכות ועדת הערר לדון הנושא זה או אחר, שכן למעשה ההסכם הדיוני כפי בפורש בהחלטתי מיום 11.5.00 היתה שועדת הערר תדון בכל הנושאים גם אם טענות אלה ברגיל אינו בתחום סמכות הוועדה. לצדדים ניתנה הזדמנות מלאה להביא ראיות וטענות בפני הועדה. בכל מקרה, מאחר ואני עומד לדון בטענות המחזיקים לגופן (ובודאי אני מוסמך לעשות כן, אם לא במסגרת הערעור המינהלי, הרי במסגרת התביעה לפסק דין הצהרתי), אין כל חשיבות לשאלת סמכות ועדת הערר. מאותה סיבה שאני עומד לדון בגופן של טענות המחזיקים, אינני רואה לנכון להתייחס לטענות בדבר נטיית ועדת הערר לטובת העירייה...".

כן ציין, כי "בהתאם להסכם הדיוני בין הצדדים השלב של הבאת הראיות היה צריך להתקיים בפני ועדת הערר ואין מקום לראיות נוספות בשלב הנוכחי".

על פסק דינו של בית המשפט קמא הגישו המשיבים ערעור לבית משפט זה. המינהלת עתרה למחיקת הערעור על הסף. היא טענה, כי פסק דינו של בית המשפט קמא ניתן בשבתו כבית משפט לערעורים מינהליים, ועל כן, מחייב נטילת רשות ערעור, כאמור בסעיף 12(א) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000. כבוד הרשם דחה את בקשת המחיקה ועל כך משיגים המשיבים בפני.

2.לאחר שבחנתי את טענות בעלי דין, החלטתי כי דין הערעור להידחות. הרשם המלומד עמד בהרחבה על השיקולים העומדים ביסוד החלטתו שלא למחוק את הערעור. בין הטעמים שעמדו ביסוד החלטתו של הרשם המלומד שלא למחוק את הערעור, עמדה העובדה שהתובענה האזרחית, בבית המשפט המחוזי, לא נמחקה, למרות הדיון בוועדת הערר והגשת הערעור המינהלי על החלטתה ;

וכי בית המשפט עצמו דן דן בחלק מן הסוגיות כערכאה דיונית, ולא כערכאת ערעור על ועדת הערר, ובין היתר, התיר העלאת טענות משפטיות חדשות והצגת ראיות נוספות. כן עמד הרשם המלומד על הספק בדבר סמכותה של ועדת הערער לדון בחלק מן הסוגיות שהובאו בפניה. אולם הקושי בעניין זה נפתר הן בהסכמה הדיונית והן בנכונותו של בית המשפט האזרחי לבחון בעצמו את כל הטענות. איני רואה מקום להתערב בהחלטה זו.

אשר על כן הערעור נדחה. המערערת תשא בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 10,000 ש"ח.