בש"א 5483/98 רלה וינשטיין נ. ברוך ליברמן, עו"ד

1.המערערת הגישה ערעור על החלטות השופטת וסרקרוג מבית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.9.97, 5.10.97 ו29.10.97-. בהחלטות אלה דחתה השופטת את תביעותיה של המערערת, הואיל והאחרונה לא הפקידה ערבות צד ג' להבטחת הוצאות המשיבים. במועד הגשת הערעור, המערערת לא היתה מיוצגת על ידי עורך דין.

2.המערערת שכרה את שירותיו של בא כוחה הנוכחי שהגיש בשמה בקשה לתיקון הודעת הערעור שהוגשה על ידה. בית המשפט התבקש להתיר למערערת לתקן את הודעת הערעור בשתי נקודות: האחת - המערערת חפצה להוסיף לכתב הערעור נימוקים חוקתיים בדבר היחס שבין זכותו של כל אדם לפנות לבית משפט לבין הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, המאפשרות לבית המשפט לדחות תביעה מחמת אי הפקדת ערובה המוטלת להבטחת הוצאות הנתבע. השניה - המערערת ביקשה כי יותר לה לתקוף את החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.1.97 בה חוייבה המערערת להפקיד ערובה של צד ג' בסך 60,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים. כמו כן ביקשה המערערת לתקוף את החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.2.97 שלא נעתר לבקשתה לבטל את ההחלטה מיום 14.1.97.

3.ביום 12.8.98 החליטה כב' הרשמת לקבל באופן חלקי את הבקשה. הרשמת התירה את תיקון הודעת הערעור בכל הקשור לנימוקים החוקתיים שביקש בא כוח המערערת להעלות בערעור (סעיפים 1-9 לבקשת התיקון). בה בעת, דחתה הרשמת את בקשתה השניה של המערערת. הרשמת ציינה בהחלטתה כי בהודעת הערעור לא טרחה המערערת לערער על החלטות בית המשפט המחוזי מיום 14.1.97 ומיום 27.2.97 אלא בחרה לערער על החלטות הביניים האחרות של בית המשפט המחוזי. לפיכך קבעה הרשמת כי "איני סבורה כי קיימת הצדקה לאפשר למערערת תקן את הודעת הערעור בעניין זה, תיקון שמשמעותו הרחבת חזית הערעור מעבר למה שבחרה המערערת לכלול בערעור מלכתחילה".

4.בערעור שבפני מבקשת המערערת לבטל את החלטתה של הרשמת שדחתה את בקשתה השניה ולהתיר לה לתקן את הודעת הערעור, כך שתוכל לתקוף גם את החלטות בית המשפט המחוזי מיום 14.1.97 ומיום 27.2.97 (להלן: "החלטות החיוב בערובה"). טענתה המרכזית של המערערת, כפי שהיא עולה מהודעת הערעור הארוכה והמפורטת שהגישה, היא כי התיקון שביקשה אינו מרחיב את יריעת המחלוקת שנפרשה בבית המשפט המחוזי, אינו גורם לעינוי דין למשיבים ואינו מפתיע אותם. כמו כן טוענת המערערת כי התיקון המבוקש נחוץ על מנת שערכאת הערעור תיבחן את הפרשה כולה. בנוסף לכך בא כוחה של המערערת שב ומציין, כפי שציין בבקשת התיקון, כי המערערת לא היתה מיוצגת על ידי עורך דין בעת שערכה את הודעת הערעור. לשיטתו לו היתה המערערת מיוצגת על ידי עורך דין היה הלה טורח, כפי שביקש הוא עצמו לעשות, לתקוף את החלטות החיוב בערובה.

5.מבלי לפגוע בטענה זו מבקש בא כוח המערערת לשכנע את בית המשפט כי בהודעת ערעורה התכוונה המערערת לתקוף את החלטות החיוב בערובה אף שלא עשתה כן בצורה מפורשת. כך למשל מציין בא כוח של המערערת את הוראות סעיפים 12 ו14- להודעת הערעור מהם הוא מבקש ללמוד כי למעשה ביקשה המערערת לתקוף את החלטות החיוב בערובה. מוסיף בא כוח המערערת וטוען, כי בנמוקים החוקתיים שהעלאתם הותרה בהחלטת הרשמת הוא מבקש לתקוף את החלטות החיוב בערובה. לפיכך, לשיטתו, שאלת עצם הטלת הערובה לתשלום הוצאות המשיבים לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי תעמוד לבירור בפני בית המשפט, ולכן אי התרת תיקון הודעת הערעור בכל הקשור להחלטות החיוב בערובה עלול להביא לסירבול הדיון.

6.המשיבים סבורים, איש איש מטעמיו, כי דין הערעור להידחות. המשיב 1 טוען כי בהודעת הערעור שהגישה המערערת ביקשה האחרונה לתקוף את החלטות בית משפט קמא שדחו את תביעתה בשל אי הפקדת ערובה, הא ותו לא. חיזוק לטענתו הוא מבקש למצוא בהוראת סעיף 17 להודעת הערעור. המשיב 1 מציין כי המערערת היתה ערה לקיומן של החלטות החיוב בערובה, אולם מטעם השמור עימה בחרה שלא לתקוף אותן. לשיטתו של המשיב 1 בחירה זו לא נבעה מטעות בהיסח דעת או השמטה מקרית. לחיזוק עמדה זו מציין המשיב 1 כי המערערת בחרה לערער על החלטות ביניים אחרות של בית משפט קמא בטרם ניתנה ההחלטה לדחות את התביעה מחמת אי הפקדת ערבות. כמו כן מציין המשיב 1 כי במקרה דנן אין לייחס חשיבות לעובדה שהמערערת לא היתה מיוצגת בעת שערכה את הודעת הערעור, הואיל ומניסוחה ומנסיונו הממושך בהתדיינויות משפטיות עולה כי המערערת ניחנה בכושר ניסוח ובידע משפטי שלא היה מבייש עורכי דין מנוסים. בנוסף טוען המשיב 1 כי אם יותר למערערת לתקן את הודעת הערעור באופן שתוכל לתקוף את החלטות החיוב בערובה, יגרום הדבר לקיפוחו הואיל והמערערת לא ערערה על החלטות אלה בעת שהגישה את הודעת ערעורה.

7.המשיב 2 טוען כי המערערת השלימה עם החלטת בית משפט קמא מיום 14.1.97 שהטילה עליה להפקיד ערובה, שכן הגישה לבית משפט קמא בקשות להארכת המועד לקיומה של אותה החלטה. המשיב 2 שב ומציין כי המערערת, שהיתה מיוצגת על ידי עורך דין באותה עת, בחרה שלא להגיש בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט קמא לחייב אותה בהפקדת הערובה, לא תקפה החלטת ביניים זו בהודעת ערעורה ואף לא הגישה בקשה לבית משפט קמא לביטולה של החלטה זו. המשיב 2 מציין כי בקשת תיקון הודעת הערעור, ככל שהיא מתייחסת להחלטות החיוב בערובה, אינה בגדר הכללת נימוק נוסף בהודעת הערעור, אלא היא למעשה נסיון לערער על החלטות אלה לאחר שחלף זמן רב לתקוף אותן. המשיב 2 מציין כי אף אם תתבקש הארכת מועד להגשת ערעור על החלטות אלה, אין לקבל בקשה זו שכן אי הייצוג אינו בגדר טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת הודעת ערעור.

8.המשיב 3 שב על טיעוני המשיבים 1 ו2- (תוך הסתייגות מן הנטען בסעיף 8 לתשובת המשיב 2) ומוסיף כי אף יסבור בית המשפט כי בקשת התיקון היא בגדר נימוק ערעור שתיקונו אפשרי על פי הוראת תקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי שתיקון הודעת הערעור כמבוקש על ידי המערערת יגרום לעינוי דין למשיבים ויביא להתמשכות הדיון בערעור. המשיב 3 גם מציין כי בקשת התיקון של המערערת לא נתמכה בתצהיר לאימות העובדות הנטענות בה.

9.המשיבה 4 מצטרפת לטענות המשיב 1 ומבקשת להוסיף ולציין, כפי שטען המשיב 2, כי המערערת השלימה בבית משפט קמא עם ההחלטה לחייבה בהפקדת ערובה, שכן פנתה וקיבלה מספר אורכות להפקדת הערובה.

10.עיינתי בהודעת הערעור, תשובות המשיבים ובתגובת בא כוח המערערת לטענות המשיבה 4 מהן משתמע לכאורה כי הודעת הערעור שהגישה המערערת נערכה על ידי עורך דין ונחתמה על ידי המערערת, והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. שוכנעתי כי בחירתה של המערערת לא נעשתה בהיסח הדעת. כך למשל בחרה המערערת לתקוף החלטות ביניים מסויימות שניתנו על ידי בית משפט קמא. אולם, על אף שידעה על קיומן של ההחלטות לחייבה בהפקדת ערובה בחרה שלא לתקוף אותן אלא רק איזכרה אותן בהודעת ערעורה כחלק מתיאור העובדות בתיק. אכן, המערערת אף שלא היתה מיוצגת על ידי עורך דין, בחרה לתקוף בערעורה רק חלק, ולא את כל החלטות הביניים שניתנו בטרם נדחתה תביעתה מחמת אי הפקדת ערובה. לא מצאתי בנסיבות המקרה עילה להתערבות בשיקול דעתה של כב' הרשמת, עת החליטה שלא לאפשר את תיקונה של הודעת הערעור לעניין החלטות הביניים עליהן לא ערערה המערערת (ואף לא הגישה בקשה להארכת המועד). אף עיון בתיקון המבוקש, ביחס לתיקון שכבר אושר על ידי כב' הרשמת, אינו מוביל למסקנה כי יש הכרח בתיקון כל הודעת הערעור, כפי המבוקש על ידי המערערת.

11.אשר על כן דין הערעור להידחות, וכך אני מורה. המערערת תגיש, לבקשתה, כתב ערעור מתוקן כהוראת הרשמת בתוך עשרים ואחד יום מיום קבלת החלטה זו.

הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.