בש"א 5579/98 בנימין פולק נ. עזבון המנוח שלום יעיש ז"ל

ערעור על החלטת הרשמת, השופטת א' אפעל-גבאי, מיום 6.8.98, בו נדחתה בקשת המבקש לבטל פסק דין מיום 9.10.97, בו נדחה ערעורו של המבקש (ע"א 5525/93), מחמת אי הפקדת ערבון.

1.המבקש הגיש את ע"א 5525/93 ביום 13.10.93. בשל תקלה נשלחה הודעה על קביעת ערבון לבא-כוחו של המבקש דאז, עו"ד שמלה, רק בשנת 1996. ביום 11.8.96 קיבל עו"ד שמלה את ההודעה. אולם ערבון לא הופקד כנדרש ולא הוגשה כל בקשה בעניינו. ביום 6.11.96 נתנה הרשמת החלטה, לפיה הערעור עלול להידחות מחמת אי הפקדת ערבון. החלטה זו הומצאה לעו"ד שמלה ביום 2.7.97. ביום 4.9.97 שלח עו"ד שמלה הודעה לבית המשפט, לפיה ביום 7.5.97 נפגש עם המבקש ומסר לו את כל מסמכי הערעור. עו"ד שמלה הוסיף, כי מאותו מועד לא התקיים כל קשר בינו לבין המבקש וכי ביום 6.7.97 קיבל הודעה בדבר הפקדת ערבון בתיק, אולם לא העבירה למבקש, שכן לא הצליח לאתרו, חרף נסיונות רבים. בו ביום נתנה הרשמת החלטה, לפיה:

"לא ניתן להבין מן ההודעה שהגיש בא כוח המערער מהי תגובתו להתראה בדבר דחיית הערעור מחמת אי הפקדת ערבון. תגובת המערער תוגש תוך חמישה ימים מיום קבלת ההחלטה."

גם החלטה זו הומצאה לעו"ד שמלה, אולם הוא לא שלח כל תגובה נוספת מטעמו. לפיכך, ביום 9.10.97 דחתה הרשמת את הערעור, על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי").

2.ביום 28.2.98 הגיש המבקש, שהיה מיוצג עתה על ידי בא כוח חדש, בקשה לביטול ההחלטה מיום 6.11.96, שעניינה התרעה על כוונה למחוק את הערעור ולהארכת מועד להפקדת ערבון. הבקשה נתמכה בתצהיר, בו הצהיר המבקש, בין היתר, כי פגש בעו"ד שמלה באקראי "לפני זמן קצר", ורק אז נודע לו, כי נדרש להפקיד ערבון וכי המועד לכך חלף. לאחר שתגובת המשיב לבקשה נתבקשה וניתנה, הורתה הרשמת על קיום דיון בפניה. דיון כאמור נערך ביום 13.5.98. ביום 17.5.98 דחתה הרשמת את בקשתה. בהחלטתה ציינה הרשמת בין היתר, כי המבקש לא התייחס לכל ההחלטות שניתנו לאחר ה - 6.11.96, לרבות פסק הדין שדחה את הערעור. נוכח עובדה זו, קבעה הרשמת, כי מתבקשת המסקנה, כי, כדברי עו"ד שמלה, נפגש עו"ד שמלה עם המבקש ב- 7.5.97 ומסר בידיו את מסמכי הערעור וכי המבקש לא פעל בעניין ערעורו למן אותו מועד ועד ל - 28.2.98. נוכח מחדלים אלה, בין של עו"ד שמלה ובין של המבקש, סברה הרשמת, כי אין מקום לביטול פסק הדין מיום 9.10.97, בו נבלעה החלטתה מיום 6.11.96.

3.ביום 10.6.98 הגיש המבקש בקשה לבטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. בבקשה זו טען, כי רק בעת הדיון בבקשתו הקודמת, היינו ב - 13.5.98, נודע לו, כי ניתן פסק דין הדוחה את ערעורו על-פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי. פסק דין זה, כך טען המבקש, לא הומצא מעולם , לו, או לבא כוחו. בתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה זו, חזר המבקש על עיקרי האמור בתצהירו הקודם, אלא שהפעם טען, כי הפגישה עם עו"ד שמלה, בה הוחזרו לו מסמכי הערעור, התקיימה "בשלב מסויים, במועד שאינו רלוונטי לבקשה זו" .ביום 6.8.98 דחתה הרשמת גם בקשה זו, בהסתמכה על החלטתה הקודמת מיום 17.5.98 וכן בציינה את הגרסאות העובדתיות השונות באשר למועד פגישתו של המבקש בעו"ד שמלה (הן שתי הגרסאות שהעלה המבקש בתצהיריו, והן גרסת עו"ד שמלה במכתבו מיום 4.9.97). בסיכום החלטתה קבעה הרשמת:

"בנסיבות שתוארו, אין כל אפשרות לקבוע מתי נודע למבקש כי הערעור נגדו נדחה. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 17.5.98 מסתברת יותר גירסתו של עו"ד שמלה כי המבקש קיבל לידיו את מסמכי הערעור כבר בחודש מאי 1997. במיקרה כזה, לא ברור מדוע הזניח את ההליך במשך יותר מחצי שנה...על פי התמונה העובדתית הקימת רב הנסתר על הנגלה, ואין כל אפשרות לקבוע כל ממצא שהוא. בנסיבות אלה, דינה של הבקשה להידחות."

4.כאמור, מונח בפני ערעור על החלטה זו. בערעורו מתפלמס המבקש עם קביעת הרשמת, כאילו אין ניתן לדעת מתי נודע לו על דחיית הערעור, שכן טען במפורש, כי עובדה זו נודעה לו רק ב - 13.5.98, בעת הדיון בבקשתו הקודמת. לפיכך, טוען המבקש, אין נפקות לשאלת מועד פגישתו עם עו"ד שמלה, שכן בכל מקרה לא מסר לו עו"ד שמלה את פסק הדין, וספק אם פסק הדין האמור הומצא לעו"ד שמלה מלכתחילה. עוד טוען המבקש, כי גם לגוף העניין ראוי היה לבטל את פסק הדין מטעמי צדק ותוך עשיית שימוש בשיקול הדעת הנתון לבית המשפט. לעניין זה מצביע המבקש על הנזק הרב שייגרם לו כתוצאה מדחיית ערעורו בלא דיון.

5.המשיב מתנגד לקבלת הערעור, וזאת משלושה טעמים : רשלנות עו"ד (במקרה זה - עו"ד שמלה) אינה מהווה עילה או טעם לביטול פסק דין; תצהיריו של המבקש נגועים בכלליות ובסתירות פנימיות; המבקש לא הצליח להראות מתי נודע לו על פסק הדין. לענין זה טוען המשיב, כי המבקש לא תירץ, בבקשותיו ובתצהיריו, את העובדה שנמנע מלנקוט פעולה כלשהי להפקדת הערבון מאז 7.5.97, המועד בו מסר לו עו"ד שמלה את מסמכי הערעור. עוד טוען המשיב, כי המבקש נמנע במכוון מלהביא בפני בית המשפט את גרסתו המלאה של עו"ד שמלה.

6.ניתנה למבקש אפשרות להגיב על תגובת המשיב. בתגובתו הוא טוען, כי אפילו תתקבל גירסת עו"ד שמלה, הרי אין בה כדי להראות, כי המבקש היה מודע לתגובת עו"ד שמלה מ - 4.9.97 , להחלטת הרשמת מאותו מועד ולפסק הדין מיום 9.10.97. לעניין זה, טוען המבקש, כי הואיל ולגרסת עו"ד שמלה הגיעה אליו ההתרעה על מחיקת הערעור רק ב- 24.7.97, יש ללמוד מכך כי גם התרעה זו לא הובאה לידיעתו. עוד טוען המבקש, כי אין זה ראוי שילקה בשל התנהגות עורך דינו, וכי, חרף מאמציו של המבקש, נמנע עו"ד שמלה ממסירת גרסתו, עובדה שאין לזקפה לחובת המבקש - ההיפך הוא הנכון.

7.לאחר שעיינתי בערעור שבפני, בתגובת המשיב ובתגובה לתגובה, הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. אכן, כמאמרה של הרשמת, רב הנסתר על הנגלה בכל הנוגע למעשיהם ולמחדליהם של המבקש ושל בא כוחו דאז, עו"ד שמלה, באשר לטיפול בהליך. אין אני נדרש, במסגרת הליך זה, לשאלת מידת אחריותו של כל אחד מהם להתעלמות הממושכת מהחלטות בית המשפט - עניין זה נוגע, בראש ובראשונה, למערכת היחסים "הפנימית" שבין המבקש לעו"ד שמלה - אך לא למערכת היחסים "החיצונית" שבין המבקש למשיב ולבית משפט זה . לעניינו, די לי בכך, ששרשרת החלטותיו של בית המשפט, החל מהחלטת הרשמת מיום 16.5.96, עבור בהחלטתה מיום 6.11.96 וכלה בהחלטתה מיום 4.9.97, לא זכו להתייחסות של ממש. זאת ועוד: גם נסיון לבודד את אחריותו של המבקש ולנתקה ממעשיו ומחדליו של בא כוחו לא יועיל למבקש. מטעמים השמורים עמו, נמנע המבקש, עד עצם הרגע הזה, מלציין אימתי נותק הקשר בינו לבין עו"ד שמלה ואימתי קיבל לידיו את מסמכי הערעור ואת החלטות הרשמת, שהומצאו לעו"ד שמלה עד אותו מועד. למותר לציין, כי למועד זה נפקות של ממש כאשר אנו בוחנים את מעשיו ומחדליו של המבקש עצמו ואת השיהוי בפעולותיו. בעל דין, שעורך דינו חדל מייצוגו, אינו יכול לשבת באפס מעשה משך ימים רבים ולפנות לאחר מכן בבקשה לאיון תקפם של כל ההליכים, ההחלטות ופסקי הדין, שניתנו שעה שנם על זכויותיו. שומה עליו לטפל בענייניו בעצמו או למנות עורך דין אחר שייצגו. לעניין זה, די לי אם אציין, כי יפוי הכח שנתן המבקש לעורך הדין המייצגו כעת (ואשר הומצא לתיק בית המשפט) נושא את התאריך 24.6.97. לפיכך, השאלה מתי נודע למבקש על מתן פסק הדין היא משנית, שכן פסק הדין ניתן לאחר סדרת החלטות מהן התעלמו המבקש ועו"ד שמלה. סיכומו של דבר: לא נמצא מקום לשנות מהחלטת הרשמת שלא לבטל את החלטתה מיום 9.10.97.

הערעור נדחה איפוא. המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 3,000 ש"ח.