בש"א 5593/98 אורלי אמיתי עו"ד נ. אביהד חברה לבניין בע"מ

1.המבקשת הגישה לבית משפט השלום בבת-ים-חולון תובענה שכוונה, בין היתר, כנגד המשיבה. עילתה היתה נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב הפרת התחייבות מצד המשיבה למכור לה דירה. בפסק דין חלקי מיום 17.10.95, קיבל בית המשפט את התובענה ופסק, כי על המשיבה לפצות את המבקשת בסך 50% מן הנזק שנגרם לה. בית המשפט קבע, כי לא בוססה בפניו הטענה כי נכרת בין הצדדים הסכם מחייב בעל-פה לעריכת הסכם בכתב וגם אם נקשר הסכם כאמור, בוטל הוא, משלא נערך הסכם בכתב. כן נקבע, כי לא בוססה טענת המבקשת לפיה הפרה המשיבה את חובת תום הלב במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, כאמור בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-. בה בעת, קבע בית המשפט, כי יש לקבל את התובענה על יסוד רשלנותה של המשיבה בניהול המשא ומתן. חבות זו של המשיבה הופחתה בפסק הדין, עקב אשם תורם של המבקשת עצמה. בפסק דין משלים מיום 10.7.97 ו18.9.97-, נקבע שיעור הפיצוי עצמו.

2.על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הערעור הוגש הן על ידי המבקשת, הן על ידי המשיבה, והן על ידי הנתבעים האחרים בבית משפט השלום. בפסק דינו מיום 24.8.98 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה וביטל את חיובה בפיצוי המבקשת. בית המשפט חזר וקבע כממצא, כי לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב. כך, שכן גם אם היתה בין הצדדים הסכמה בעל-פה, הרי שאין היא עומדת בתנאיו של סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט1969-. גם הסכם בעל-פה לא נכרת, אליבא דבית המשפט המחוזי, שכן לא נתקיימו גמירות דעת ומסויימות של הצדדים. בית המשפט המחוזי קבע, כי לא הופרה במקרה זה חובת ניהול משא ומתן בתום לב. קבלת ערעורה של המשיבה התבסס, על כן, על הקביעה, כי לא היתה רשלנות של המשיבה בניהול המשא ומתן. בית המשפט קבע, כי אמנם היתה במקרה זה חובת זהירות מושגית בן הצדדים, אולם לא נתקיימה חובת הזהירות הקונקרטית ומטעם זה דין הערעור להתקבל. על יסוד זה הוחלט, כי הסכומים ששולמו למבקשת על ידי המשיבה, יוחזרו לה.

3.ביום 30.8.98 פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. טענתה היתה, כי סיכוייה לקבל רשות ערעור בפני בית משפט זה על פסק הדין גבוהים הם, וכי קיים חשש כי ללא עיכוב החזר הכספים שקיבלה, ירדו אלה לטימיון ויסכלו סעד עתידי בבקשת רשות הערעור. בהחלטה מיום 7.9.98, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. מכאן הבקשה שבפני.

4.המבקשת טוענת, כי היא עוסקת בעריכת דין, תושבת הארץ ובעלת נכסים מספיקים הרשומים על שמה ועל כן, כי לא קיים חשש כי אם תידחה בקשת רשות הערעור מטעמה, לא תוכל לקיים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בה בעת, כך נטען בפני, הונה העצמי של המשיבה (הרשום) עומד על סך 100 ש"ח בלבד ולאור מידע שפורסם בעיתון, הופסקה כליל פעולתה הכלכלית של המשיבה על ידי בעלי מניותיה והיא מוחזקת כעת אך לשם גמר התחייבויותיה. כמו-כן, שני שותפיה ובעלי מניותיה היחידים של המשיבה נפרדו וכל אחד מהם פנה לעסקים בחברה משלו. על רקע זה, כך נטען, קיים חשש של ממש כי לא יהיה אפשר לגבות את הכספים שישולמו חזרה על ידי המבקשת, מידי המשיבה. המבקשת מוסיפה, כי אף לגוף העניין סיכויי בקשתה לרשות ערעור גבוהים, שכן נפלו טעויות משפטיות של ממש מלפני בית המשפט המחוזי, הן בשאלת פרשנותו של סעיף 8 לחוק המקרקעין והן בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקטית במקרה זה. על כן מתבקש בפני סעד של עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המבקשת, נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. אכן, בהחלטה לעניין עיכוב ביצוע שומה על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הזוכה למימוש פסק הדין, לבין האינטרס של המפסיד להגשמת זכויותיו אם יזכה בערעור. באיזון זה, שמור מעמד הבכורה לאינטרס הזוכה (ראו: י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 862). איזון זה במקרה דנן, הוביל את בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע. איזון זה עומד גם ביסוד מסקנתי לעניין זה, שגם לפיה אין להיענות לבקשה. אכן, המבקשת לא הציגה כל תשתית של ממש לחששה מפני סיכול תוצאת בקשת רשות הערעור, אם תתקבל. ההפניה לקטע עיתונות בעניין זה, אין בה די (השוו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' וועדת החקירה , פ"ד מח(3) 573). גם בחינת סיכוייה לכאורה של הבקשה לרשות ערעור (שטרם הוגשה) - ומבלי להכריע בעניין זה - אינם מגלים טעם לסטיה מהאיזון שנערך בעניין זה.

מטעמים אלה, דין הבקשה להידחות.