בש"א 5601/97 שרקייה פארס נ. היועץ המשפטי לממשלה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ש' סירוטה, ד"ר א' גרוניס וא' הומינר) שדחה את ערעורו של המבקש על חומרת עונשו.

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום בנתניה בביצוע סדרת עבירות הכוללות גניבת רכב (עבירה לפי סעיף 413(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, להלן: חוק העונשין), נהיגה ללא רשיון (עבירה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], להלן: פקודת התעבורה), וללא ביטוח (עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] התש"ל1970-), נהיגה בפזיזות וברשלנות (עבירה לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין), שהיה בלתי חוקית (עבירה לפי סעיף 12א' לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב1952-), החזקת כלי פריצה (עבירה לפי סעיף 413ז' לחוק העונשין), חבלה במזיד (עבירה לפי סעיף 413ה' לחוק העונשין), וגרימת נזק (עבירה לפי סעיף 62(2) ו38-(2) לפקודת התעבורה). הוא נדון לחמש וחצי שנות מאסר, מהן שלוש לריצוי בפועל, שנתיים על תנאי שלא יעבור עבירות על סעיף 413א' עד 413יג' לחוק העונשין למשך שלוש שנים משחרורו, וחצי שנה נוספת על תנאי למשך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין, בתנאי שלא יעבור עבירה על חוק הכניסה לישראל. המבקש ערער על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בערעורו טען כי בית המשפט לא התחשב די הצורך בנסיבותיו האישיות, וכי נאשם אחר שעבר עבירות דומות נדון על ידי בית משפט השלום בחדרה לעונש קל בהרבה.

2.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, וקבע כי בית משפט השלום הקדיש מחשבה רבה לגזירת דינו של המבקש, והביא בחשבון את נסיבותיו האישיות ועל כן מדד לו עונש קל יחסית לנסיבות החמורות של המקרה. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי המבקש הפך את הגניבה למקצוע, וזאת על סמך הרשעותיו הקודמות.

3.מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש מנמק את בקשתו במצב הקשה בו נמצאת משפחתו, שהוא המפרנס היחיד שלה.

4.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור, הן משום שהבקשה אינה מעלה עילה הראויה לדיון בערעור שני והן משום שלדעתה, העונש שהושת על המבקש אינו חורג לחומרה מן העונשים המקובלים בעבירות מסוג זה, ביחוד לאור הנסיבות החמורות של המקרה.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה הראויה להידון בערכאה זו במסגרת ערעור שני, היינו שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית (וראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). בית משפט זה קבע לא פעם, כי לא תינתן רשות ערעור בבקשה שכל ענינה חומרת העונש שנגזר על המבקש, אלא בנסיבות מיוחדות (וראו: רע"פ 2056/97 עשקי נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

הבקשה נדחית.