בש"א 5685/04 מרדכי קרויזר נ. זלמן רוזנטל

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער. הבקשה מתייחסת לפסק דין שהגיע למבקש, על פי טענתו, במהלך חודש פברואר 2003. מתברר, כי בחודש יוני 2003 נקט המבקש הליך נוסף, בבית המשפט המחוזי (הליך שנדחה בסופו של דבר), ואשר באמצעותו ביקש להשיג את התוצאה הרצויה לו – אישור של פסק בוררות.

הבקשה שבפניי נגועה בשיהוי מופלג, של קרוב לשנה וחצי. לא הוברר, מדוע לא פנה המבקש במועד לבית משפט זה, בין בבקשת ארכה ובין בהליך ערעורי. מכל מקום, אין בהגשת ההליך הנוסף לבית המשפט המחוזי כדי ללמד על כך שבכוונת המבקש להגיש הליך ערעורי כנגד פסק הדין מחודש פברואר 2003. בחלוף פרק זמן כה רב, רכשו המשיבים זה מכבר חסינות מפני הגשתו של הליך ערעורי כאמור לבית משפט זה, ואין כל מקום לאפשר הגשתו של הליך כזה עתה.

יש להוסיף, כי לעובדה שהמבקש הודיע, סמוך למתן פסק הדין, כי אין בכוונתו לשקוט על שמריו וכי אינו רואה בפסק הדין סוף פסוק, יכול היה להיות משקל, אילו היה מדובר באיחור קל יחסית בהגשת ההליך. ברם, המדובר באיחור כבד ביותר, והודעה שניתנה לפני זמן רב – או הליך שננקט בערכאה אחרת – אינם יכולים, בנסיבות עניין זה, להוות טעם מיוחד העשוי לגבור על הציפייה הלגיטימית שנוצרה למשיבים.

במצב זה, אין בתום ליבו הנטען של המבקש, או בכך שזכות הערעור הינה זכות חוקתית, המוכרת לפי חוק יסוד: השפיטה, כדי להוות טעם מיוחד למתן הארכה. הבקשה נדחית. לא בלי היסוס, איני עושה צו להוצאות בבקשה זו.